בנקודת זמן הזאת זה נראה לי טבעי, ממש מובן מאליו להרגיש את תחושת הבטחון שרוצים בי, אך בסקירה מהירה בעבר הלא כל כך רחוק אני נזכרת, במבוכה, כמה זה נראה לי לא סביר שירצו בי כל כך. ממש על ההתחלה הוא הסביר בצורה בלתי מתפשרת, להוציא מקרים מיוחדים, אנחנו תמיד ישנים ביחד, שאין דבר כזה הבית שלי והבית שלו וגם אם לא עברנו לגור תחת קורת גג אחת, אנחנו בסטטוס גרים ביחד. אני זוכרת כמה נלחמתי בזה ואיך היה לי קשה לקבל את העובדה שרוצים בי ככה. הייתי מנסה להבין מה לא בסדר בו שהוא רוצה אותי כל הזמן לידו, תמיד איתו. ״אני לא צריך הפסקה ממך״ הוא היה אומר ואני חיפשתי את המניע הנסתר. כשהתעקשתי להבין הוא היה אומר שהוא צריך שירות 24/7 ואם אני לא איתו אז הוא לא מקבל את מה שהוא צריך לקבל, סה״כ נשמע לי הגיוני אבל ידעתי שזה לא רק. אני מודעת כמה קשה להכיל מישהי כמוני, כמה אנרגיה ותשומת לב אני שואבת, כמה כל דבר דורש נבירה וחקירה והבנה ואני כמעט אף פעם לא רגועה ואיתו זה מרגיש ככ נכון, כאילו זה תמיד היה שם ורק הייתי צריכה להתקיים כדי שזה יקרה. הוא לא נבהל מהפחדים שלי ורוצה אותי גם כשאני לא יודעת מה אני רוצה. אין טיפול בשתיקה, בריחוק או לתת לי את ההרגשה שאני לא רצויה. הוא הדבר הכי קרוב למשאלת לב שהייתה לי, כמו התגשמות חלום ילדות, שיהיה מישהו אחד שיראה אותי, ירצה בי וישאר. כנראה שככה זה כשגבר אוהב אישה, גם כשהיא סתומה, מבולבלת או בבהלה. הוא פשוט נשאר ולא מרפה ולא נבהל ולא מתייאש מכל הסרטים שעוברים בי, מכל המלחמות בעצמי ובעולם, מכל הכשלונות ושברון הלב, מההרגשה שאני לא מתאימה ולא רצויה.
*
לפני כמה שבועות, אחרי ריב וריחוק של מספר ימים, הגעתי אליו. ידעתי שמחכה לי עונש אבל לא היה לי אכפת. שתי ילדות מושלמות היו שם גם ושיחקו על המיטה, מיד הצטרפתי לחגיגה, נשכבתי בין רגליו, הראש שלי צמוד לאזור המפשעה והוא מחבק אותי עם רגליו, הבנות משחקות איתנו, מנשקות אותנו בתורות, מחבקות וצוחקות את צחוקן המתגלגל, מיד הוצאתי את הנייד להסריט את הרגע הזה, לזכור את הפרצופים והקולות של הבית. הנחתי אותו והתמסרתי להרגשה, אני רצויה. אני בבית.
