לפני כמה חודשים כתבתי:
״התמסרות
הצמחים שלנו עומדים צמודים ליד היציאה למרפסת, עדיין לא מחוברים באדנית, אני מביטה בעלים הרכים שמעטרים את הענפים הדקים.
מצלמת לו ושולחת. ״מתגעגעים״.
לפעמים צריך מישהו שיקרין לך את החלומות שלך על קיר העתיד ואני לחלוטין צריכה הקרנה פרטית לפחות אחת לחודש. תחזוקה רציפה וסיזיפית כמוני הרחיקה ממני לא פעם ועכשיו נראה שהעבודה הקשה שאני, מתאימה ליזם שמולי.
זה מאוד רומנטי לרכוש עצים משותפים, זה מאוד פשוט לעשות דברים שמרטיבים לי את הכוס, כן, זה נכתב מאוד יפה, קולח, קשה שלא לרצות בדיוק כזה, לערוג לתחושות האלה, מסכימה. הייתי שם.
ממשיכה להביט בצמחים הקטנים שעוד יגדלו וממש מתרגשת מצורת העלים הקטנטנים, כמה עדינות ורוגע זה משרה בי. יותר קל להדחיק ככה, אני אומרת לעצמי שמעל ראשי מרחפת שאלת ההתמסרות הטוטאלית.
נכנסת הודעה: ״לא משנה כמה יפים הם יהיו כשיגדלו, את תהיי היפה ביותר, נבט.״
התגובה הזאת משדרת פולסים ללב שלי, הוא מגיב בפעימות מתגברות שאני מרגישה בגרון. מביטה בצמחים ומחייכת.
נזכרתי שהוא צילם אותי כשאני קבורה עם הפנים במזרן והוא שואל *״אם תצטרכי לעמוד ולהכין שניצלים, מה תעשי?״ הבכי בסרטון הזה שובר לב, אני ממש מייבבת, מאוד מביך להביט בזה, כאילו הבנתי שם משהו שאני לא מצליחה להבין כשאני מביטה בצמחים. גם לכתוב את זה לא עולה יפה, אז תסמכו עליי כשאומר שזה לא מראה מלבב ולא מחרמן ולא כלום (בעצם יש כאלה שזה כן).
בסוף אמרתי כן. הוא טוען שהכן בסוף הסרטון מאוד עדין ומאוד שלם. לא היה צורך בתשובה מלאה כי הכן הזה היה כן של כניעה מהנשמה.
עכשיו נותר רק לחבר את ההרגשה של המבט בצמחים עם ההרגשה של הרגל שלו מועכת לי את הראש והפנים.
*אני צמחונית.״
______
העצים שלנו לא גדלו יותר מידי מאז אבל הגינה שלנו פורחת וירוקה מאוד. ישנם צמחים חדשים והיו כאלה שנפרדנו מהם. העצים לא גדלו מידי אבל הכל כל כך שונה מאז. קראתי על מה מתרחש בצמחים בזמן צמיחתם, תהליכים פנימיים שמתפרצים באחת, לפעמים זה נראה איטי ונפרש על פני חודשים רבים אבל אז קורה משהו, משהו בוקע בזמן שמשהו אחר מת.
יש דברים שכבר לא נאמרים בינינו, דברים שברורים מאוד, למרות הזמן הקצר, דברים שנחקקו בדם, יזע ודמעות.
הדברים ברורים, החיים קורים, עד ההתפרצות ואז עוברים לתהליך הבא.
