רעדתי ככ חזק שגם השיניים התנגשו זו בזו. היו גם הזיות וצמרמורות לכל אורך הגוף שבאות והולכות ללא התראה. הגוף גמור אבל המוח קודח, בעצם לא ממש קודח אלא יותר הבזקים של רעיונית (גאוניים, אם יורשה לי) ובין רעידה לצמרמורת הייתי חייבת להעלות על הכתב. לא יודעת למה בזמן שאני גוססת אני חושבת על פמיניזם - והאם בזמן שאני חוטפת מכות נמרצות או מלקקת תחת לעומק, אני עדיין יכולה לשאת בתואר הפשוט הזה שמחזיק בתוכו ככ הרבה רעיונות מטומטמים של אחרים (למי שלא נושא את התואר הזה כמובן) אבל מיד מחשבה התחלפה במחשבה וחשבתי על דת, ליתר דיוק חשבתי על פמיניזם כתנועה ואיך מנסים להפוך אותה לדת (שיווק על הפנים) וחשבתי שאולי לפני שהדת נהייתה דת היא גם הייתה תנועה (עם שיווק לא רע) מה שמיד הוביל אותי לחשוב על מעמד הר סיני, על ההפקה העצומה הזאת, באפס אמצעים, בטיפוס על הרים, הזעות, סנדלים!! סדינים על אזורים מוצנעים, טריליון ניצבים (שבטח לא שילמו להם עד היום) ואיך הפקה כה כושלת התנפצה לרסיסים לאחר שמשה (שחקן מעולה) ירד עם הבשורה וניתקל בהפקה המתחרה של עגל הזהב.
בוא נאמר את זה ככה, אם היה כותב את זה מישהו קצת פחות מדומיין (לא, לא אלוהים כתב את זה) אולי לא היו ככ הרבה מלחמות בעולם. אבל אני עדיין בהזיות ורעידות אין צורך להתייחס אליי.