שקענו לתוך השיחה כמו נוצה בסיחרור, בד״כ זה מתחיל רך ורגוע ופתאום אני מוצאת את עצמי בתוך סערה בלב ים עם גלי ענק מכל עבר. כבר למדתי לשחות בסערות שהוא מחולל עליי אבל לא רק כדי לא לטבוע, אלא כדי להבין, ההגנות כבר מושלות מהר יותר, יש עוד לאן להשתפר.
הגרף מסמן עלייה ביכולת המשחק שלו בגוף ובנפש שלי, אני עדיין לא על הקצה למרות שאני אומרת שכן. אני כל הזמן רוצה לראות שהוא יכול עליי, הצורך הזה עולה לי בבריאות, כי אני מסרבת להבין (שעל פניו) הוא נותן הכל בקלות ואין צורך לריב אבל היד החזקה שלו מוכנה להרגיע כל התלבטות, התחבטות או זיון מוח ואני רק מחכה להזדמנות לקחת בכח מה שניתן לי בקלות.
פעם כתבתי פה על נצח וכמה זמן זה נצח בשנים, הוא שאל אותי אם פעם רציתי ללכת על אמת ואני עניתי שכן, רציתי ללכת מספר פעמים, כשהוא שאל למה לא הלכתי אמרתי שהלכתי אבל לא יכולתי שלא לחזור. וזה נראה לי מעט ילדותי ולא אחראי להתייחס לאהבה הזאת כאל ברירת מחדל, כאילו יש כח, על, חיצוני אלינו שפשוט מושך אותי אליו וזה די נכון בצורה מסוימת אבל לכח על הזה יש שם, זה נקרא כימיה.
בזמן שהוא ליטף לי את הכוס ונגע בנקודות שהוא יכול להגמיר אותי בהן בדקה, שאלתי אותו חצי מסוממת, למה חזרתי כל הפעמים ההן, כאילו אצלו התשובה, הוא ביקש שאציין את כל הפעמים שבהן רציתי ללכת, ״תעלי קונפליקט, כמו שאת יודעת״, הוא אמר ואני כבר התחלתי לגלגל בראש את ההיסטוריה הקרובה.
לפני מעל חודש, בציון השנה שלנו, היו אמורים לקרות מספר דברים, הייתי אמורה לעשות קעקוע סביב השם שלו ושלי והוא היה אמור לצרוב אותי. בעקבות המלחמה הרעיון הזה מעורר בי אי נוחות בלשון המעטה, אז כרגע זה בהולד, כמו הגמירות שלי.
הרצון שלי ללכת, סבב תמיד סביב האירועים האלימים שהיו בינינו, כל פעם שהמכות היו ״אמיתיות״, ברחתי על נפשי. לא הבנתי איך אפשר לקבל כאלה מכות ולרצות להישאר.
הפעם הראשונה הייתה כשמצאתי את עצמי מעוכה על הרצפה מקבלת כאפות לכל אזור חשוף ובעיטות, הייתי בהלם ולא האמנתי שאני נוכחת בסיטואציה הזאת, הרגשתי אישה מוכה, לא זאת השליטה שאליה נרשמתי, חשבתי לעצמי בעודי בורחת.
הפעם השנייה הייתה כשהוא כופף אותי על המיטה, סתם לי את האף והפה ונשך אותי בכתף ובגב, הלחץ מחוסר האוויר והכאב מהנשיכות הלחיצו אותי ככ שמיד כשהצלחתי להשתחרר ממנו צווחתי עליו, הוא בתגובה תפס אותי, זרק אותי למיטה ודפק לי בוקסים על זרוע שמאל, חשבתי שנשברה לי היד, אח״כ הוא זיין אותי בעדינות, האירוע הזה השפיע עליי שלושה ימים, הייתי כמו זומבי, אחריו החלטתי שאני רוצה שזה יגמר.
זאת הייתה הפעם האחרונה שרציתי ללכת באמת, אחריה זה לא קרה יותר. בכלל, אחרי המקרה הזה הרגשתי ועדיין מרגישה שהרבה דברים החליקו למקומם, מין הבנות שאולי לא היו מתקבלות ללא המקרה קרה.
עבורי יחסי שליטה, bdsm, הם לא יחסים שבהם הכאב הפיזי צריך בהכרח לקחת חלק, אני לא אוהבת להיות קשורה על לולאות, לחטוף מכות עם חגורות או לקבל עונשים שקשורים לכאב גופני, אני מנסה להיזכר אם פעם קיבלתי מכות כמו שהוא נתן לי בשנה האחרונה ותמיד המוח נתקל בחסימה, זה לא קרה. אמרתי לו שאני צריכה שישלוט עליי בצורה אחרת, שישלוט מהמוח כי הגוף לא עומד בזה. הוא אמר שכאשר אצטרך חינוך הוא ישתמש בכל האמצעים כדי לחנך ושאין אופציה אחרת.
אז ניסיתי להבין, למה אני חוזרת? אני לא אוהבת מכות, זה לא רק שאני לא אוהבת, זה מעורר בי טרור ופחד, כן זה מרטיב אותי וכשאני נזכרת בבוקסים ביד ובצורה שהוא זיין אותי שם כמו בובה אני רוצה שיעשה בי כרצונו לנצחי נצחים אבל זאת לא צורת חיים לדעתי. אז למה חזרתי? שאלתי אותו ואת עצמי את אותה שאלה.
נקודת הייחוס היחידה שיש לי היא בקשר שליטה של 5 שנים שהייתי בו והסתיים לפני כמה שנים. שם זה היה קשר מסוג אחר, הוא התחיל בשנים של וירטואלי ואח״כ נהיה זוגי, שם הכאב הפיזי היה זניח לעומת הכאב הנפשי שקיבלתי וקיבלתי הו כמה שקיבלתי. למדתי שם עולם שלם של טוב אבל גם דברים שלא היו טובים, בעיקר לא למישהי שרצתה את סוג הקשר הזה בשביל הקירבה הבלתי אמצעית, המוחלטת. למדתי שם היטב איך לקחת (בכח לפעמים) את הכאב הנפשי שגרם לי להרגיש חיה, הרגשתי שם ברצף של חיות של נרקומנית את גלי הכאב הנפשי שהחיו לי את הנשמה והאמנתי שככה זה אהבה.
היום אני בחיים אחרים, בווליום אחר, בזוגיות שהיא בית ומשפחה, בהבטחה של בטחון ויציבות, גם כשכל העולם מסביב מתפרק. כל פעם שחטפתי מכות הצלחתי לראות את הבטחת הבית שרוקמת עור וגידים וחשבתי לעצמי שאולי לא נורא לקבל מכות מידי פעם אם ההבטחה הזאת מתממשת אבל האם יש יותר אישה מוכה מזה? הבנתי שאני לא רואה נכון את המציאות, בעיקר כי הכרתי את הפרטנר שאיתו הייתי. אצלו זה פשוט- תהיי טובה לא תחטפי. הוא לא צריך את המכות כדי להרגיש גבר, עבורו זה חינוך נטו, הוא אומר ואני מאמינה.
זה מורכב, מחשבה חותכת מחשבה, סיפורים של זוגות אחרים ואורחות חייהם לעיתים מבלבלים את הנרטיב שמרכיב את חיינו.
תשובות מוחלטות מידי מפריעות לחיים לקרות, למה חזרתי? כי ככה. כי הוא הבית שלי, הגבר שלי, הבטחון שלי, הוא המראה שלי והוא המקום השקט והסוער שלי.
