אחרי שאנחנו מתחבקות אני נשארת עוד כמה שניות ארוכות בתוכי, לברר מה אני מרגישה. הכל ריק, או שמא מדובר בזכרון עמום, כמו בית שהיה מונח על חלקת דשא והועף בשלמותו בהוריקן וכל מה שנותר זה צורת הבית, שקוע בתוך הדשא.
אני ככ רוצה להרגיש אליה, אני נוגעת בכתפה, התגובות שלה מעוררות תקווה, היא תמיד הייתה חמה, חמה בקונץ׳ - אחרי שהייתה שואבת את חומם של הסובבים אותה ומתכסה בחום הזה עד שנהייתה חמה כמו להבה בעצמה.
אני חשה את כאבי הפאנטום בדיוק באותם מקומות שנכרתה בם השייכות. השייכות אליה. הייתי מחוברת אליה, איתה הרגשתי הכי בבית. אפילו אחרי עשור של קשר מדשדש התעקשתי לקרוא לה ״החברה הכי טובה שלי בעולם״. זה המחיר של להתבגר, עם החוכמה והשלווה (אה?) מגיעים גם הכאבים האלה. זה כמו העצמות שמתחילות לחרוק, אני חושבת ומיד נזכרת שאמא שלי תמיד כעסה עליי על ניכוס גילים מבוגרים והתנהגויות שלא תואמות את גילי, ״הזמן שלך עוד יגיע, לאן את ממהרת״.
מתעכבת על כריתת השייכות ומה שזה גורם לי להרגיש, בנפש. המקום שהיה שלי התפורר ולא בפעם האחרונה. הדישדוש בשייכות, עד הכריתה הסופית התרחש עליי עוד, גם זכיתי בחוויה המפוקפקת של ניתוק שייכות מגבר, תמיד זה נראה מאוד סופני ומוחלט.
כשהיינו נערות צעירות והיא הייתה אוספת אותי עם האוטו, היינו חגות במעגלים וצווחות שירים שהיום נראים לי ככ סאחים ואז היו כל עולמי, זרמו לי בורידים עד להתפקע החוצה בזיופים.
הרגשה של חיות, של נוכחות ביקום, של קיימות מילאה אותי במושב שליד הנהגת, הישבן שלי, שאז היה קטן, הרגיש שזה המקום היחיד והמיוחד שלו, הרגשתי בבית.
אמש, כשניתק החיבוק והרגשתי את הניעור העדין של הגוף שלה בזמן שהתרחקה ממני, ניסיתי לאצור את הריח שלה באפי, אולי משם תבוא הגאולה. כנראה ששלושה ילדים משנים לך את הריח וגם את צורת החשיבה.
כעת, בשלב אחר בחיים, כשאני כבר מרגישה הכי מגובשת והכי שייכת, אני מנסה להבין אם הרגשת הישבן על המושב שליד הנהגת זאת ההרגשה שאני מרגישה עכשיו.
מחר יהיה יום חדש, בערב נהיה לבד, אני ואהובי בעלי חברי השולט שלי, הלשון שלי ממש תתחרה בעצמה להיכנס הכי עמוק לתוך חור התחת שלו וכל המחשבות שלי יהיו כמו עשן הסיגריות שהיתמר מחוץ לחלון המכונית, כשנסענו על 120 והתפוגג.
