אני שוכבת על הצד, יד שמאל מתחת ללחי, יד ימין מעסה את כף רגלו. רגל ימין שלי טמונה בתוך השחי שלו ואני מרגישה ככ קטנה ומוגנת. מתנהלת שיחה שקטה על יחסים.
מרגיש לי שכל השנה שעברה הייתה גישוש אחד ארוך ואז הגיעה המלחמה הארורה וטרפה את הקלפים. לא הכל היה לרעתנו אבל חלק מהדברים קיבלו תפנית.
״אני מוכנה לאמת״, אמרתי לו. אני קוראת את כל מה שכתבתי בשנה האחרונה ומבינה שלא היה לי מושג מה אני בכלל כותבת.
השנה האחרונה הייתה גישוש, חיזוק האהבה, התגבשות בתוך הטירוף שחווינו, בניית יסודות והכרות מעמיקה.
הבשילה העת ואנחנו נמצאים במדרגה לשלב הבא.
בתחילת השיחה לא ממש ידעתי לבטא את מה שאני רוצה לומר, התחלתי ותוך כדי תנועה המילים הנכונות יצאו. הרבה בעזרתו. בכלל, לא יכל להתקיים כל הדבר שמתקיים עלינו ללא היה הוא. הנשמה שלי צוהלת לקראתו בכל שיחה. אני יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה הכי מלאה ועגולה שיכולתי אי פעם, גם כשהוא לא מסכים איתי הוא קודם כל מקשיב, נותן לי מקום לביטוי והכי חשוב, עבורי, הוא מבין אותי.
לפני שהתחילה המלחמה נכנסנו לתקופה שבה הוא הידק את החבל הכי חזק עד כה. זאת הייתה תקופה קצרה אך ככ אפקטיבית שבה התקיימתי לפי הדרישות המיידיות שלו, בלי לחשוב, בלי לענות, בלי לשאול. הוא אומר, אני עושה. המרחב הזה יישר אותי, המסגרת הקטנה קטנה הזאת הוציאה ממני את ההתנהגות הכי שפוטה שהכרתי בי. ואז הגיעה המלחמה. הכאוס, הפחד התהומי וחוסר הבטחון קירבו בינינו מאוד. אם בעבר הייתי בלופ של התלבטויות, כן רוצה מכות לא רוצה מכות, נשלטת או לא, היחסים האלה טובים לי או לא, הכל פשוט התלבש למקום הכי נכון לו. פתאום הייתה בהירות לגבי הקשר שלנו, משהו מאוד מוחלט, הבנה שהתמזל מזלנו למצוא אחד את השניה. לפני כן כל ריב היה פרידה, כמות הפעמים שארזתי תיק או שהוא ארז הייתה מצחיקה, זה כבר נהיה קומי. היום לעזוב בכלל לא אופציה.
אנחנו בשלב אחר שדורש מאיתנו התנהגות אחרת. אני יודעת שהוא מתייחס אליי בכפפות של משי בעקבות מה שחווינו ביום הארור ההוא ואני זקוקה לזה מאוד כדי להבריא ועם זאת אני מודעת לכך שאני צריכה את החבל הכי קצר שקושר אותי לרגליים שלו כדי שנגיע למקום ששנינו רוצים.
השבוע הייתי אמורה לעשות קעקוע שלו על הגוף שלי, בזכות מילים הצלחתי ״לצאת״ מזה, כי הרגשתי שזה משהו שהיה צריך לבוא ממני, שאני צריכה להתחנן לעשות קעקוע שלו ומשום שלא הגעתי לכך הוא יהיה חסר משמעות, הוא האזין בקשב רב ובסוף החליט לדחות את זה. ימים חשבתי על זה והרגשתי חוסר נוחות, האם הצלחתי להזיז אותו ממשהו שהוא קבע? האם יש לי זכות בכלל?
אמרתי לו שהבטחון והאמון שלי בו עלו בצורה ניכרת, אני עדיין לא במאה אחוז בטחון אבל אני רואה בהתנהגות שלי, בדברים שאני מאפשרת לעצמי לומר לו איזו דרך עשיתי. אני כבר לא מפחדת שהוא ישתמש בדברים שלי נגדי וגם אם כן אני סומכת עליו שזה הדבר הנכון, שהוא יודע מה הוא עושה ושטובתי תמיד מונחת לנגד עיניו.
היום הוא הודיע לי ששבוע הבא אני עושה את הקעקוע. יש לי רגשות מעורבים בנוגע לזה אבל אני מכבה את המוח, כי הוא מחליט.
