ביום החמישי לא יכולתי יותר ושלחתי לו מייל.
הימים הראשונים עברו בקלות יחסית, הזעם ביעבע בתוכי וזעם תמיד משמש עבורי ככיסוי עיניים אפקטיבי, מה שאני לא רואה, אני לא מרגישה, עד שאני כן.
לפעמים, לא משנה כמה סימני אזהרה הוא נותן לי אני מסרבת להבין, כמה שאני חושבת שאני מסורה אליו, ההתמסרות לעצמי חזקה יותר.
ככל שהזמן עובר הזמנים מתקצרים, ההבנה שוקעת לתוכי ואני מבינה מה קרה, תמיד מאוחר מידי. הפעם לקח לזה חמישה ימים לשקוע. הייתי בטוחה שאחרי מה שקרה הוא לא ירצה בי יותר. זה היה דרמטי מידי וקשוח מידי ופשוט יותר מידי ועלול היה לעלות לנו ביוקר, חששתי לפנות אליו אבל עשיתי זאת. כשהוא לא ענה למייל הבנתי שמשהו נשבר, או חשבתי שמשהו נשבר ובמקום להניח לזה נטרפתי.
כשאני זועמת אני פשוט יורה וכשאני זועמת על עצמי אני יורה יותר, העיקר לקבל פידבק, כל פידבק, כדי להרגיש שאנחנו עוד ב ON .
רציתי למשוך אותו למחול הזה שוב, שבו אני יורה והוא מחזיר לי ומשיב אותי למקום שלי. זה לא קרה.
המעמד הזה מול עצמי היה קשה מנשוא. בחוסר המענה שלו הוא השאיר אותי לעמוד מול עצמי ולתת את התשובות שהייתי עיוורת לראות, למרות שהוא חזר ונתן אותן ללא הרף.
אחרי המייל הראשון ששלחתי לו, שנותר ללא מענה התחלתי לשגר עוד אחד ועוד אחד, מקלפת ממני את הרעל עד שהייתי ערומה לחלוטין. אז הוא הגיב.
כשראיתי את המייל שלו בצבע שחור מודגש, שמראה על דואר שטרם נקרא קרה לי משהו במוח, כל הדם התנקז בדיוק למקום שמפעיל אותי, חזרתי לנשום. הוא ירה בי צרורות של מילים שהזכירו לי מי אני, מי הוא, התביישתי.
הלילה זלג לבוקר, כשכתב לי שאני לא יוצאת מהחדר עד להודעה חדשה. אם קודם חזרתי לנשום הרי שעכשיו חזרה לי המשמעות לחיים.
לפעמים אני רוצה לומר לו שאני חייבת שהוא יכלא אותי במשבצת הכי מצומצמת שאפשר, שרק ככה אפשר איתי, שאין לי יכולת להגיע לשום דבר ושום מקום בלי שהיד שלו לוחצת לי על העורף ללא הרף. וכל פעם אני מגלה שהוא יודע.