בכניסה לגיא איילון הרי הבטון שמסביבי מרגישים כמו שמיכה עבה ומנחמת, פעם פעם ברחתי אליהם, היום אני חוזרת אליהם, התחושות דומות, המהות שונה.
הדבר היחיד שמצליח לעזור לי לבלום את הדמעות זאת המחשבה על הזרועות שלו. לא משנה מה, כמה פקקים וכמה זמן, לבסוף אני מגיעה לבית שהוא הוא.
בכניסה למיטה הוא אומר לי להוריד את כל מה שעליי.
במיטה, הוא עדיין עם בגדים, מוחץ אותי למזרן עם משקל גופו שעוטף אותי כאילו אני בכלל לא שם. התחושה של העומס והקרקוע יוצרים אצלי עוגנים בנשמה וזכרון צרוב לכל מה שאני זקוקה ממנו.
הוא אומר שמעכשיו אני לא בוכה עוד ואני מפסיקה. כל מה שהיה לומר נאמר, מסקנות הוסקו וכשהמלך אומר, נבט עושה.
הבית שלי, שהוא הוא, מצליח להרגיע בי סערות מבית אחר, בית ילדותי. הוא מצליח לגרום לי לראות ברור, אני לא מתנגדת.
אני אומרת לו שנראה לי שהוא צריך אותי בדוגי ובאמת מאמינה בזה.
״את צריכה את אבא בתוכך?״, השאלה הזאת מורידה ממני את העטיפה האחרונה, אם בכלל נשאר ממנה משהו. אין לי צורך להיות עטופה מולו ועדיין, לפעמים, מידי פעם, הסרת העטיפה יוצרת בי הקלה ואישור. מין מראה שמראה את האמת. ״כן״, אני עונה.
הוא מצליף בי 10 פעמים עם הדילגית. אני סופגת עם צווחות לתוך הכרית, בלי לעצור אותו ובלי להתנגד. אני מבקשת שיגמור בתוכי והוא אומר שרק אם אקבל עוד 5 הצלפות זה יקרה. אני מיד אומרת כן כן כן.
למה לא ביקשתי בעצמי? למה אני בהכחשה? יו רק שלא יחשוב שזה לא כואב לי, אני מסוגלת עוד, המחשבות מתרוצצות כמו במשחק הכסאות, כל פעם מחשבה אחרת מתיישבת לי על כסא ההחלטות בזמן שהתחת שלי והירכיים והגב התחתון נצבעים בפסים אדומים מרהיבים.
הרבה זמן לא חטפתי. לא הייתה סיבה. אני מרשה לעצמי לחשוב שהיום הייתי זקוקה לזה.
כשהוא גומר בתוכי ומרשה לי להחדיר את הזרע לכוס, הוא נשכב לידי ואומר לי שהוא התגעגע לנער אותי וכמה אני רכה כעת ואיזו נעימה.
תגמרי משתנה שלי, הוא אומר ואין לי ברירה.
