״להביא לך משהו טעים?״, זאת שאלה שנשאלת אצלנו לא מעט, כמעט כל מאורע בחיינו דורש חגיגה או נחמה עם משהו טעים. תמיד כדאי לצהול או לבכות בעוד שאיזו פחמימה נלעסת לאיטה בפה .
כששאל את זה כעת נפתחו מספר ערוצים בראשי העמוס ממילא, מה שנקרא - מרוב עצים לא רואים את היער.
״רוצה משהו טעים?״, ״להביא לך משהו טעים?״, ״יש משהו טעים?״, ״תביאי לי משהו טעים?״, ועוד אין ספור וריאציות שמדברות על משהו, שהוא טעים, איזה עניין מוסכם בין אנשים שמכירים ככ טוב ויודעים מה מצפה להם ובטוחים שלא תהיה אכזבה (למעט אבא שלי, שהיה מביא בפלות לימון כמשהו טעים, בוא אבא, פחות טעים בגילאי העשרה). זה משפט שיכול להתקיים רק אצל אנשים קרובים ממש, כי לא יעלה על דעתי לשאול מישהו שמתארח אצלי לראשונה, או אנשים חדשים שאכיר אם בא להם משהו טעים, מה שטעים לי לא בהכרח טעים להם, אז פשוט אנסה ללמוד את טעמם תחילה ולפי כך להציע, בעתיד, אולי הרחוק, משהו טעים.
ולמרות ההכרות העמוקה, זה לא שגדלנו ביחד והוא בהכרח יודע לעומק מה ה״משהו טעים״ שמתאים לכל עת. כלומר, בשבוע של ווסת המשהו הטעים שלי ככ בסיסי שגם בפלות לימון מתאימות. בשונה מרגעי שיא שאז אני צריכה את העוגה המרובעת ממגזינו כדי לספק את הצורך של ״משהו טעים״.
אז הוא שאל ואני שקעתי למחשבות. אחיותיי למשל, מיד יודעות ומבינות מה זה משהו טעים, יש מצב שאנחנו קצת חורקות שם כעת, כי בכל זאת עברו שנים מאז גרנו תחת אותה קורת גג, אולם בעבר היה מספיק רק לומר את המילה ׳משהו׳ כדי להבין את המוד ולבחור את הדבר המתאים ביותר שיספק את הצורך.
עבר זמן ויש עוד חיים שלמים לעבור איתו כדי להבין מה הוא ה״משהו טעים״ שכל אחד מאיתנו צריך.
בשבוע הראשון שהכרנו כמעט ולא נפרדנו, למרות המרחק הפיזי של צפון ודרום ולמרות התחייבויות שונות, היינו מלא ביחד ממש מההתחלה.
הוא פירק אותי מכות כמו שלא קיבלתי מעולם מאף אחד. השאיר בי סימנים שלא היו לי בחיים. הגוף שינה צבעים בקצב מסחרר ויכולת ההכלה שלי הייתה גבוהה (יחסית, לאותו שבוע ספציפי).
למרות שהסימנים הרשימו אותי מאוד וגם כל הסערה שהתרחשה עליי, הבנתי שלא הייתי ברורה מההתחלה בנוגע ל״משהו טעים״ שלי. נתתי הרגשה שאני מהטופ של מקבלות המכות בעוד שהסתבר שלא היה לי מושג בכלל.
לאט לאט הוא מכיר ויודע ומתאים לי את ה״משהו טעים״ שלי.