נפשי סערה, מחשבותיי לקחו אותי רחוק ממני, חסרת נחמה הסתובבתי במיטה וחיכיתי. חיכיתי להרגיש את זרועות הענק שלו עוטפות אותי. ידעתי איך זה ירגיש, נסחפתי עם הדמיון וחיכיתי.
כשהוא הגיע זה היה בדיוק כמו שידעתי, כמו שכבר הרגשתי, כמו תמיד. הוא עטף את כולי והמוח שתק.
אח״כ הוא שלח לי את זה:
אהבה מניעה את העולם, או לפחות מציתה ניצוץ. בנימי-נפשי, זורם תמהיל: השנאה הרבה והשוצפת הינה הדבר המייחד את האהבה הגולמית, הגברית ולעולם - בלתי מתפשרת.
אהבה גולמית, מהווה את אחד הרכיבים המרכזיים בתשוקה, לעתים תגיע מעובדת, לעתים פורצת ומבקעת חלקיקי-תאים.
המעבר בין תאים לטעים, במרבית הפעמים, מהיר ולעולם - החלטי. כחיות, החוקרות את העולם בלשונן, גם עבורי הגיעה העת או שהיא שהתה בקרבי באופן תמידי ולא השכלתי לראותה.
גם אלימות היא תשוקה, מסוג שונה אמנם, אך גרעין אלימות קשה ומוחלט לא יכול לפרוח ללא תשוקה, המכנה המשותף הרחב, מצוי בהינף רגע, באותו הניצוץ.
אני מדקדק בה, השכם, ערב ומה שבתווכם, ביסודיות אופיינית, בשר ונפש חוסים בצלי. אחרי תקופה בצל, הלשון מוכרחה להתאוורר באור השמש המחטא בואך אור ירח חומל.
מצעים צחורים, שיער שחור ובגד-גוף הנתפר למידותיה. היא מזהה את יצרי כבר, באפה, בעיניה, בכוסה הכבוש.
אני תוחם את השפתיים העדינות באצבעי ואגודלי, לשרטט את גבולות הגזרה ללשון. אני מכיר מקרוב את כיבושיי, מכיר נקודות-חן וצלקות, פנימיות וחיצוניות.
אני אוהב את המראה, פסע לפני המגע; גלי-רעדה מתנפצים כנגד מזח חמוקיה והופכים בתורם לאדוות אהבה.
אין כרגע מבט בעיניים, אני מרגיש את עיניה נעצמות בציפייה, מהסוג הדרוך והמתוח עד כדי כאב; קו-תפר.
אני מדיר ידיי משפתיה הרטובות בעדינות למשמע אנחות חוסר-אונים מהולות בציפייה ומצמיד את בהונותיה בתנועה רכה אך החלטית.
המיטה גבוהה, אני מביא עצמי לחצי כריעה, כדי לכוון וכעבור שניות מספר - כריעה מלאה, לדקות הקרובות.
היא שרועה, ידיה מוטלות לצידי הגוף השופע, המקומר, החמים, הענוג אשר שייך רק לי: אשר קרא רק לי אבא, אשר חטף רק מידיי ורגליי מכות חזקות כל-כך, אשר הושחת רק על-ידי בחתכים, הצלפות וכתובות קעקע, הגוף הזה בדיוק, עטור בשר נשוך, מנושק ומלוקק למשעי. הוא ולא אחר, המסתיר נפש מצולקת קמעה, שדים מרקדים ותאוות עולמים לשקט אשר אני מאפשר, לאותו שקט עבורו, הגוף מתמסר והנפש נחמסת.
האור נח עליו, הוא יפה כל-כך, גם הצל חושב כך ומתנגד לאור, בעודם פוצחים במחול, מי יצא וידו על העליונה, מי יכסה יותר את העירום המוחלט ברגע שכזה. מי יכבוש מידי את חלקות העור הנותרות, בקיומם האלמותי של האור, הצל והעור.
ידי, אינה על העליונה, גופה הדוק - מבהונותיה ועד קצוות שיערה וממתין למוצא לשוני והיא אכן יוצאת:
שתי בהונות רגליה נטבלות בפי כלאחר כבוד ואותה לשון מגלה אותן, איני עושה זאת עבורה, אני עושה זאת עבורי ומקדיש לה רסיסי התמסרות.
הלשון מטפסת אל-עבר קרסוליה, שוקיה וירכיה, הלום-עור ובשר אני קרב בקצה לשוני אל אותו מרכז עצבים ענוג, אותה חלקת אלוהים כבושה; אנו מתייחדים על חשבונה ואני שולף החוצה את הזין, לעירוב הנאות, לתבוע את רכושי ולטבוע בו.
צד אחד, לא מספקני, אני ממאן להתרצות ומסמן לה לעמוד שפופה על ברכיה: היא מרטיבה ואני נמס, כל האופק נפרש בפניי, כמו שקיעה, כמו זריחה, כמו הסתיו, גם אותו מראה נוגע בקצוות עצבים חשופים. אני אוחז את ברכיה ומקרב את פי ואפי וקוברם שם, היא סובלת מעט ומנסה להתחמק מהתחושה האופפת, חסרת סיכוי היא עוצרת. אני אוחז כאילו חיי תלויים בכך, צורת האחיזה היחידה שלמדתי, היחידה שאי-פעם אדע.
אני אוכל ככל שנפשה מתכרסמת, אני מתפלש ולא מפסיק לקרב אותה אל-עבר פי, היא כבר מתמסרת לכל מה שאביא עליה. היתר, יכתב בדברי הצללים.
היא יפה בבכיה - בצחוקה ובעליבותה. גיליתי את בשרה בשנית, להיום.
על מרקמו ומיציו, טעמו והתמסרותו, שייכותו וניצוץ, אולי יותר, אהבתו; אם כבר נגזר לטבוע, אז שיהיה במיצים, אם כבר מיצים, אז מיצי אהבה.
אם כבר אהבה, אין באמת המשך.
