הוא מספר לי עליה, איפה הוא יזיין אותה ואיך, מה אני אעשה לה ושאני אוהב את זה. שכשנגור ביחד שתינו נהיה הקטנות שלו, שאני אכין לו את התחת שלה והוא ידפוק אותה, שנהיה חברות ואני אוהב אותה.
הוא עוטף אותי ביד אחת ומלטף את הפיטמה, ביד השניה הוא מאונן לי את הכוס שתכף יתחיל לדמם את הנשיות שלי החוצה.
אני על סף גמירה, מגורה מהקודקוד ועד האגודל ברגל, מוסיפה עוד תיאורים לחיים שלנו בשלישייה, דברים ״קשים״, שמזעזעים גם את אמות הסיפים שלי.
אני לא מצליחה לגמור. הוא כבר אישר והייתי פסע משם ולא הצלחתי. הסתובבתי אליו, הפה לתוך החזה שלו והזכרתי לו שהוא רק שלי, הוא היה רק שלי, הוא רק שלי והוא יהיה רק שלי. ״לא מאמי, אני אגרום לך ככ לקנא שאת תתחנני שאפסיק״, הוא אמר בלחש ואני מחיתי, ככה בשיחה שקטה ורגועה בערום מלא, כשהפה שלי קבור בתוך השחי שלו כעת. ״אני רוצה שתי נשלטות וזה מה שיהיה, נכון?״
״אתה רק שלי״, עניתי שוב, בחצי בטחון וחצי חשש.
השנה הראשונה שלנו הייתה בעיקר שנת גישוש וגילוי, שנת הבנה וחלחול, שנת ריבים וסערות, שנת הכרות בלתי מתפשרת של כל הרבדים, אלה הגלויים וגם הסמויים. נלחמנו בעצמנו וגם אחד בשניה, אהבנו בסערה ובעומק ממש בהתחלה וגם המריבות היו כאלה, סוערות ועמוקות. במבט לאחור, לעבר הלא ככ רחוק שלנו אני רואה שני ילדים שבדקו עד כמה אפשר להשתולל והאם יקבלו אותנו ללא תנאי.
מאז שהכרתי אותו שבתי ואמרתי לו שאני רואה בו את הילד הפנימי שמתקשר בצורה מושלמת עם הילדה הפנימית שלי. לא ידעתי איך להסביר את זה, כי זאת פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי, הפלא הזה של להכיר מישהו ולהרגיש כאילו את מכירה אותו מינקות.
הרבה זרע נשפך לי לגרון מאז. הקשר הקצר הזה עבר תהפוכות, הילד שראיתי בו הפך לדמות אב שעד היום קיימת בו עבורי, לא אבא אבא או דאדי כמו שכבר הרחבתי על זה בעבר, אלא מישהו חם ורך, שמחזיק אותי ודואג לי ושומר עליי ומלמד אותי, כזה שממלא בי צרכים רגשיים שלא ידעתי שקיימים עד שהכרתי אותו.
מידי פעם, כשאני לא נזופה, או מרגישה ממש ממש למטה, אני יכולה לראות את הילד הזה, החבר שלי, חבר נפש שלי, מבין הדמות הנוקשה שלפניי, אני ככ אוהבת את הילד הזה, אולי כי בעיקר הוא זה שתמיד נתן לי תקווה ואת הכח להישאר, גם כשהכל נראה חסר תקווה.
מעל שנה וחצי לתוך הקשר ואנחנו במקום אחר לחלוטין. השורשים הצעירים שהיינו אז התעבו, התחזקו ואפילו מתחילים ליצור עוד שורשים. הבית שלי קיים בתוכו והבטחון נבנה, לבנה אחר לבנה, להרכיב את הבית שתמיד דמיינתי (או כלוב, כמו שהוא תמיד דמיין 🙂)
ככל שזה מתחזק אני מרגישה שאין משהו בעולם שהוא לא יכול לעשות איתי. ובהתאמה, ככל שזה מתחזק אני לא מפחדת ממה שהוא יעשה איתי, כי הוא שומר עליי.
