אולי זה לא קשור ממש אליי אליי, כאילו כן אליי אבל לא ממש.
אולי זה כי אני יודעת שיש נשים שעוברות אונס יום יום, חלקן בטח הרות, ממש תכף יולדות או אולי כבר ילדו בלידה מוקדמת, שקטה, במצוקה.
אולי זה כי זאת יכולתי להיות אני, גם כי שמעתי מחבלים מחוץ לבית ובמקרה ובמזלות ובאלוהים ובכוכבים שעמדו לצידי זה לא קרה.
אולי זאת פשוט תקופה. שאני כן צוחקת ושמחה ואוהבת, מזדיינת, אוכלת, מקווה, מחבקת וחיה, אני בעיקר חיה.
אולי אני צריכה פשוט תזכורת שזה בסדר לחיות, גם אם אחרים ואחרות מתו או חיים מתים או עומדים למות.
אולי זה כי המילה שפחה תפסה קונטקסט מציאותי מידי, אכזרי מידי, כואב מידי.
אולי אני בדכאון. לא. נראה לי שלא. לא.
אולי אני אסירת תודה שיש מי שמחזיק אותי בלילה, ששואב את כל הסיוטים שלי, מלטף ומרגיע.
אולי זה בגלל הפחדים הכי קמאיים שלי, שלנו, כנשים.
אולי זה הכל מהכל ועוד לא ראינו כלום והגוף שלי והנפש לא יכולים להכיל.
כשחזרתי נכנסתי מיד למיטה מכיוון הרגליים שלו, הפשלתי את מכנסיו ודחפתי את הביצים לתוכי, חייבת להתמזג איתן. ליקקתי ושאבתי ועשיתי איתן אהבה כמו שאני יודעת וצריכה וזקוקה ורוצה וחייבת. עליתי לכיוון הפה שלו כדי שינשום עליי קצת. ״או הו או איזה ריח של אלכוהול״, הוא אמר. הוא הרשה לי לשתות היום, שתי כוסיות וארבעה צ׳ייסרים. זה נדיר שהוא מרשה לי לשתות בלעדיו ועוד כמות כזאת. היום הוא הסכים.
״ידעתי שתחזרי אליי ככה״, הוא אמר ואני ידעתי שהוא ידע.
פחות מינית או יותר, בסופו של דבר אני תמיד מגיעה לביצים שלו, אח״כ לזין, בסוף לתחת. ועכשיו הפוך.