עמוק בתוך החיבוק שלו הוא מלטף לי את הראש. הבנות ישנות לידנו, הוא לוחש. ״עוד שנה מהיום את תהיי בדיוק כמו הקוף עם המצילתיים, זוכרת אותו?״, הוא לא ממתין לתשובה, ״את תלכי צעד קדימה וצעד אחורה וזה כל התנועה שתתאפשר לך״. אני מנסה לדמיין את זה אבל לא באמת מצליחה. ״נכון שזה מה שאת רוצה?״, אני מהנהנת לתוך החזה שלו, ״לא שמעתי״, ממשיכה להנהן ״כן״ יוצא לי בלי קול.
החיים סוחפים אותנו, הכל קורה בעת ובעונה אחת. הוא מודיע לי שבקרוב הטבעת מתהדקת סביבי שוב וביתר שאת. אני לא מרגישה מפוזרת לכל עבר אבל כששאל אם אני מרגישה שפוטה, עניתי שלא ממש ואז תיקנתי שלא תמיד וזאת הייתה האמת.
באוטו, הן מאחור עושות מה שילדות עושות, המוזיקה ככה שאפשר להסתיר מאחוריה מילים. אני אומרת לו שאני לא רוצה ללכת לטיפול גופני שנקבע לי מראש כי המטפלת לא מוצאת חן בעיני. ״את הולכת״, הוא אמר. בפעם השלישית שאמרתי שאני לא רוצה, הוא אמר שאני קרובה מילה אחת מניעור. סתמתי. הוא הציע לי לצאת מעצמי. סתמתי.
הבטתי קדימה ושרתי בלב ״טיפות קטנות של אושר מתקרב, קופצות מתוך הלב״.
בפעם השניה שקירב את ידיו לפניי וליטף את הלחי ולא קיבל את התגובה שציפה לקבל (תמיד כשהוא מלטף לי את הלחי אני משעינה את הפרצוף על האצבעות שלו, כמו מלטפת את עצמי עם אצבעותיו) הוא העיר לי על כך, בפעם השלישית הזזתי את הפרצוף לכיוונו, עדיין לא הצלחתי להשתחרר.
במיטה, הוא אמר שאם אני מטומטמת שלא מטפלת בעצמי זה לא אומר שהוא לא דואג לי ושאני הולכת למטפלת הזאת ויהי מה. אחרי הטיפול הזה נראה מה יהיה, לקרוב אני הולכת.
מעכשיו את קוף, לא קופיפה, הוא מדגיש. קוף זכר. ואת תהיי ככ טובה, ללא מחשבות, בלי לענות, מטומטמת כמו קוף עם מצילתיים.
הודעה:
- תנוחי קוף, אל תחשבי על כלום חוץ ממנוחה. יום ארוך.
- כן.