הוא שולח אותי לשירותים, ״להתחבר למזרן הסגול״. המסר מועבר בהודעה. אני מחזירה לו תמונה שבה אני מביטה בו באומללות (כי באמת שאין לי כח לזה) מהשירותים, יושבת על המזרן הסגול. ״ככל שתהיי יותר עלובה כך תחווי פחות״, הוא מחזיר, בכך הוא מתכוון שמידת האכזריות שלו תהיה בדרגת 4, במדד נ לאכזריות.
הוא אמר שהוא ילמד אותי להישאר למטה גם כשהוא רחוק, גם כשהוא עסוק, גם כשכל העולם על החיים שלי. אני לא פנויה לזה רגשית וגם לא נפשית אבל כשהוא שואל אם הוא צודק אני עונה שכן. אני מאמינה בזה.
מדד העולב הקודם לא סיפק אותו, בעיניו אין שום דבר עלוב במה שכתבתי. הפוך, אלא דברים טובים שעוברים עליי, מחשבות טובות. הוא מפציר בי (חה) להסתכל בי שוב ולחזור עם רשמים אחרים. כאלה שיעמידו לו את הזין לפחות עד למחרת. אני מנסה לגייס את עצמי למשימה אבל הנזלת מכריעה אותי פעם אחר פעם, גם כאבי השרירים לא עוזרים ובכלל, בא לי רק לתקוע פסטה ולרחם על עצמי, לרגע קט.
כשאני מתיישבת על שטיח היוגה הסגול שלי (והבית שלי לתקופה הקרובה), האסלה בגובה של החזה שלי, אני מנסה לחשוב כיצד לצלוח את המשימה הזאת ככה שהוא יהיה מרוצה, אני קוראת את מה שכתבתי עד כה ויודעת שאם אני הייתי הוא, לא הייתי מרוצה.
לאורך הזמן הוא הפגיש אותי עם העולב הכי עלוב שלי אבל אני מתביישת לספר. פתחתי פה דברים אינטימיים אבל נראה שלעולב שלי אין גבול, גם בעצם החשיפה הכנה.
כשהוא שאל אם אני זוכרת את הדברים שרק הוא עשה בי, לוקח לי זמן להיזכר, יש מקרי קיצון שנשלפים מהר, כמו אז שהוא דפק לי כאפה באמצע הרחוב שהעיפה אותי וגרמה לי להשתולל כמו מטורפת ואז לחזור על ארבע אבל היו עוד, הרבה עוד.
כשרק הכרנו הוא מחק את הפרופיל שהיה לי לצמיתות. את הכינוי ואת כל הבלוג שנכתב בדם. הוא נתן לי לשמור את הפוסטים אבל השמיד כל זכר למה שהיה לפניו. אח״כ, הוא מחק לי עוד כמה פרופילים שלא מצאו חן בעיניו וגם כינויים עד שהיה מרוצה הן מהכינוי והן מהתוכן.
הוא הראשון והיחיד שזיין אותי בתחת. וזה מספיק עלוב, כי זה כואב.
כשהוא נוגע לי בכוס אין לי מחשבה. אני אגיד כן על הכל, אחתום על מה שהוא רוצה, אהיה כל מה שהוא אי פעם חלם. כשהיד שלו בכוס, אני מהופנטת.
מאז שעברנו לגור ביחד אין לי צורך, רצון, יכולת לגעת בעצמי בלעדיו. כשהוא לא לידי החשק המיני שלי מטושטש עד לא קיים. יש לי רגשות מעורבים בנוגע לכך. מצד אחד, בדיוק ככה אני רוצה את זה ואני צריכה להרגיש שהמיניות שלי בידיים שלו ותלויה בו. מצד שני, המיניות שלי בידיים שלו ותלויה בו.
יש לו תמונה שלי שכל פעם שהוא שולח לי אותה בא לי למות. בתמונה אני על 4, זום על החזה והפנים שמלאים בזרע שלו. אני עם עיניים עצומות ועם הבעת פנים מזעזעת ואני מתעבת את התמונה הזאת.
אני מרגישה אותו בצורה מוחלטת. עד כדי כך שכאשר משהו מטריד אותו אני בחצי תפקוד. ההרגשה שלו משפיעה ישירות עליי.
הוא אומר שלא כדאי לי לאמץ הרבה את 5 הגרמים שיש לי במוח, פשוט להרפות ולתת לדברים לקרות.
זה מרגיע אותי כשהוא משתמש בי כבובת מין לשפיכת זרע.
עוד מעט תעבור שנה מאז שהוא הבהיר לי שהשנה הקרובה תוקדש רק לו, לצרכים שלו, לרצונות שלו, לביטול המוחלט שלי. אמנם יש עוד לאן להתפתח שם אבל נתנו עבודה טובה בשנה הזאת.
עוצמת המכות שחטפתי ממנו לא תואמת את האג׳נדה שוחרת השלום ונגד אלימות שבה אני אוחזת. בחיים לא דפקו לי מכות כה חזקות ובחיים לא ביקשתי עוד.
פעם היה לוקח ימים שהפכו לשעות שהפכו לדקות, בתקווה שיהפכו למבט בלבד, עד שהייתי הופכת לענן רך, כמו שהוא רוצה ואוהב. היום הוא יכול להגיד לי כמה מילים והמוח שלי פשוט משתחרר ומעניק את הרכות. לפעמים זה יותר איטי אבל זה תמיד קורה. ובסופו של דבר, שוב ושוב אני חוזרת שפוטה יותר, זקוקה יותר ונותנת יותר.
אחד הדברים שהכי גומרים אותי נפשית ומעמידים אותי חסרת אונים מול עצמי ואני כבר לא מתעסקת בו יותר מידי ומקבלת את זה as is, זה הזכרון שלו ״אונס״ אותי בשלוש הזדמנויות שונות. הזכרון הזה והשיח על זה והתחושות שלי סביב זה, גורמים לי להיות תלויה בו בצורה מוחלטת.
בחיים לא קראתי אבא לאף אחד חוץ מאבי הביולוגי. כשהוא מגמיר אותי ואני מתפרקת בפראות אני לא יכולה שלא לצווח את המילה אבא. ניסיתי. לא יכולה.
יש רגע כזה כשהוא מאונן אותי, שבו אני חשה שאני שוקעת לתוך רכות אין סופית, שם, ברכות הזאת אני מרגישה את הלמטה, את השפוטה, הכי כנועה והכי מתמסרת, אני מרגישה כמו שטיח טוב, כמו השעשוע הכי משעשע שקיים. אני חיה כדי שההרגשה הזאת תהיה דרך חיים.