לפעמים אני מנחמת את עצמי בכך שבסהכ כולנו ריקמה אנושית אחת. כנראה שאין מחשבה שעברה לי בראש שלפחות עוד מישהי אחת לא חשבה אותה. זה מיד מבאס אותי שאני צריכה את הדומות המרגיעה ומשחקת אותה שאני ככ שונה ומיוחדת.
לפעמים אני חושבת שאני רוצה לחוות כדי שיהיה לי מה לכתוב, כמה עולב עולבי העולבים אפשר להיות?
כמה עלובה אני מרגישה כשהתחתונים שלי רטובים כשהוא מכנה אותי אשתי. לא משהו מרגש, לכל הדעות, כמה ״אשתי״ קיימות בעולם הזה, וכאלה שרוצות לוותר על התואר וגם כאלה שמוותרות ואני בכלל לא רציתי מעולם להיות אשתו של אף אחד. רציתי להיות פרטנרית, בת זוג, אהובה אבל אשתו? זה מיושן מידי ליצורה המיוחדת שאני. אולי אני פשוט מוצאת את המיוחד בדברים הפשוטים, אני מנסה לעודד את עצמי, כי באמת שאין לי דרך להסביר את הרטיבות הזאת בתחתונים.
וילדים, כמה פרימיטיבי זה לחוש מהרחם, מה לי ולפרימיטיביות הזאת, מה לי ולהיות אחראית לגורל של מישהי או מישהו אחר? מה לי ולתלות ההדדית שיש בין ילדות לאמא שלהן? למה שארצה לקשור את חיי לנצח עם מישהו אחר כי יש לנו צאצא משותף? כמה עלובה אפשר להיות, שאני לא רוצה אבל המחשבה שהזרע שלו והביצית שלי יכולים להתחבר וליצור לי משהו ברחם, משהו שלנו, מייחמת אותי שאני עלולה להיקלט רק ממנה.
לפגוש את עצמי במקומות האלה מרגיש לי כמו לגעת בחיים, לחוש אותם אבל לא לקחת אחריות מלאה.
לפעמים מרגיש שאין עולב עלוב מידי עבורי. אני מתחברת לזה מחדש, פחות ממבוכה ויותר בהשלמה.
