הסתיו מטריף אותי.
הוא פוגש אותי בעיקר לפנות בוקר, כשאני חוצה את הכביש העמוס במדינה, מנסה להקדים את הפקקים ולפעמים גם מצליחה. כמו מנורת אווירה, השמש יודעת להסתתר בין העננים השחורים, המראה המרהיב מעורר אותי, הנסיעה נהיית נסבלת. ככל שאני מתקדמת לשם אני מבחינה בלב שצויר בחלון האחורי, לב מדויק בחוסר מדויקותו. בתוכו יש קו, אולי מדובר בלב שבור? כעת העיניים שלי רואות לב שלם והקו זה חוט, חוט שמשאיר את הלב על הקרקע, שלא יעוף לעננים.
כמו שהוא ריתק אותי אמש למיטה, בעודו חופר בחור הסתום שלי, הכאב היה מוחשי. הייתי ככ פעורה שם, נתונה לחסדיו והוא היה עדין אבל עדיין, חדור מטרה לפתוח אותי. כשהוא הכניס את הזין שלו לא הצלחתי לעמוד בתחושה, האצבע שלו יצרה בי תחושה שאני מוכרחה להתרוקן והבהלה הייתה אמיתית. ״את יכולה לעשות קקי, זה בסדר, אין לך מה להתבייש מאבא״, הוא אמר ורציתי להיקבר בתוך משהו שממנו לא אוכל לצאת. ״פעם הבאה נעשה לך חוקן״, הוא אמר ולא הבנתי איך המילה חוקן קשורה אליי, זה משהו שעושים לפני בדיקות, מה זה קשור לסיטואציה? במחשבה עמוקה יותר מדובר בסוג של בדיקה, בדיקה של יכולת ההכלה שלי ובדיקה של כמה אצבעות הוא יכול להכניס לחור המסכן. ״אני לא בנויה לזה״, אני מסכמת והוא מתעלם. הוא מנסה שוב לדפוק אותי, טוב, לדפוק זאת מילה גדולה מידי למה שהלך שם, הוא מנסה להשתחל לתוך החור העקשן וגם מצליח טיפה אבל הטיפה הזאת ממש כואבת ואני מתחילה לבכות. הוא מיד יוצא ומלטף אותי, מחבק ואומר שהייתי ממש טובה, ״נמשיך מחר״, הוא אומר.
זלגתי לו לתחת, התחננתי שישב לי על הראש, הייתי זקוקה שימחץ אותי, ללכת לאיבוד בתוך התחת שלו, ליקקתי כמי שחייה תלויים בכך ושאבתי ממנו את הגמירה.
ככל שהתקרבתי לשם, טיפות הגשם התחזקו, הבטתי בחלון האחורי, עוקבת אחרי הלב, כעת הוא היה דהוי מעט אך ניתן עדיין לראות את הקווים המעוגלים. קיוויתי שהגשם יתחזק ויהיה שטיח כזה שמרומם את הנפש, הרעש הזה מהול בריח משכר שיודע להחיות את החיים המתים ביותר.
בבוקר לפני שיצא הוא אמר: ״היום נמשיך, תחת שמן״.
