זאת בעצם הפעם הראשונה שמישהו מאשר את קיום המחשבות שלי. כל מה שחלמתי כל החיים מתקיים הלכה למעשה בחיי. האם זה הגיוני?
אולי אני חולמת? אולי אתעורר מחר ואגלה שהכל היה פרי דמיוני הקודח?
צורות רבות להגשמה שלנו, בהכרח תמיד זה יהיה ליד, לא מספיק, עוד. זה אנושי לרצות להשתפר, אני חושבת ומיד מבינה שזה לא להשתפר, זה פשוט אנושי לרצות את הכל. ואם אפשר שגם הכל יתקיים במקביל זה בכלל שיחוק, כמו למצוא חניה אפורה בתל אביב, אין כזה.
כתבתי: מאשר את קיום המחשבות שלי אבל זה לא זה. זה במקום אחר אני מאמינה, לא בראש. זה במקום שבין החזה לבטן, איפה ששורף כשזה זה, איפה שאת באה לידי מימוש מלא, שם את נחשפת כולך ופשוט מתקיימת. לטוב, לרע וללא נורא, את במלואך, חשופה, כל האורות עלייך, את המוקד להתרחשות ובלעדייך אין כלום.
הוא מביט בי כמו שרציתי שיביטו כשהופעתי על במה מאולתרת בחדרי הישן, אז יכולתי להיות כל מה שרציתי אבל היה רק אחד שעבורו הופעתי. תמיד - הדמות שהייתה בראשי מאז שאני זוכרת את עצמי. זה הגיוני שיצאתי ככה מרחם אימי? כל כך זקוקה לאישור תמידי שאני מרכז העולם.
ואז הוא לוקח את הכוכב שאני ודוחף אותי עמוק לתחת ואני מצליחה לנוח מעצמי.
