לפני 20 שנים. 26 ביולי 2004 בשעה 21:07
ספר ו, פרק ד
וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחדש לואוס הוא אב, לקרב את אילי הברזל אל האכסדרה המערבית אשר לעזרה הפנימית למקדש. כי עד אז נגחה החזקה בכל מכונות-הברזל ששה ימים את החומה ללא הפסק, ולא הצליחה להותיר סימן בחומה, ואילו עצמתן הגדולה וחזקת הדבק בין האבנים האפילו על המכונה, ושאר אילי הברזל. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער-הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על-ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר העובדים - כזבה תקותם במכונות ובכלי-המעדר - קרבו את סולמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עצרו בעדם אך כשאר עלו מעלה, התנפלו עליהם ולחמו בהם. חלק מהם הדפו והשליכו למטה אחורנית, וחלק אחר פגשו והמיתום. הם אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים, שקפצו מטה מן הסולמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגניהם. והרסו סולמות אחדים מלאים אנשי-צבא, בהפכם אותם ממעלה. טבח גדול נעשה ביהודים גם באותו הזמן. ונושאי הנסים נלחמו בחזק-יד להגן עליהם, בהחשיבם זו רעה גדולה וחרפה נוראה להם, לו יתנו לאבדנם. אך בסוף לכדו היהודים גם את הנסים והשמידו את העולים, והנשארים כה יראו מפני סבלם של המתים ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה גבורה טובה לפני מותו, ומן המורדים הגבורה אשר היתה בקרבות הראשונים היתה ככלום לגבורה שהפליאו פעם זו, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי זרים הביאה רעה על אנשי-צבאו, צוה לשלח את שער עזרת המקדש באש.
ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אמאוס, הוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הרבה לשפוך דם מחבריו, וארכלאוס בן מגדת. הם קוו למצוא חנינה לפניו, כי ברחו אליו עוד בזמן נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על-דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני-עמם, ונפשו אותה להמית את שניהם, והוכיח אותם כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראויים לחנינה, כי נמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על מוקד האש מרע מעלליהם. בכל-זאת שמר טיטוס על הבטחתו לבורחים וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נתן להם את אותן הזכויות כיתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי-הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כחם ונפל לבם עליהם ותדהמה נוראה אחזה אותם, ולא נע איש לשמור את נפשו מפני האש או לכבות את הלהבה, אלא עמדו נדהמים כצופים אלמים בלבד. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא למדוו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ולמרות שההיכל עוד לא נפגע, היה כאילו ההיכל הקדוש עצמו כבר התלקח באש, כך התלקחה חמתם ברומאים. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים לא יכלו להצית את האולמים באש כולם יחד, אלא רק אחד אחד.
וביום השני הוא התשיעי לאב צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש ולישר מסלה רחבה על-יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי-צבאותיו, ששת גדולי-השרים נאספו יחס והם טבריוס אלכסנדרוס מפקד כל הצבא, וסקסטוס צראליס ראש הלגיון החמישי, ולרציוס לפידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פריגיוס ראש הלגיון החמשה-עשר, ופרונטון ליטרניווס ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריה ומרקוס אנטוניוס יולינוס נציב יהודה, ויחד אתם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי-האלפים, וטיטוס נועץ איתם בדבר ההיכל. אלה יעצו לעשות בו כמשפט המלחמה, ולהרוס אותו, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות-מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו היו מתאספים מכל עבר ועולים לרגל. ואלה יעצו להציל את בית המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי-נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר אויב ולא יוסיף עוד להיות בית-אלוהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי-אם על היהודים, אשר אלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גילה את דעתו, כי "לא נאות לקחת נקמה מהבית הזה, חסר כל רוח-חיים, אלא רק על האנשים עצמם." ובכל מקרה, אין להשחית את הבנין הנהדר, בגין חטאות כנגד הרומאים עצמם, כי יהיה בנין זה לאבן-נזר בכתר מלכותם. דברי טיטוס נתנו אומץ בלב פרונטון ואלכסנדרוס וצראליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי-החילים לתת לאנשי-הצבא להנפש ולהחליף כח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החרבות ולכבות את האש.
ביום ההוא תקפה הבהלה על היהודים ולא מצאו בנפשם כח להלחם. אולם למחרת היום אספו את כל חילם והתאזרו עז והגיחו בשתי שעות ביום דרך שער הקדים אל הרומאים, השומרים על חצר בית-ה' החיצונה. והשומרים קדמו את פני המגיחים ביד חזקו וסוככו על עצמם במגניהם אל עבר פניהם והתלכדו יחד במערכה, עד אשר דמו לחומת-עז. ובכל זאת נגלה הדבר, כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב וכשול יכשלו לפני המון צריהם ועז קנאתם. אבל הקיסר, אשר הביט אל המלחמה מראש הבירה, לא נתן את מערכותיו למוט ומהר לבוא לעזרה בראש בחורי הרוכבים. היהודים לא עצרו כח לשאת את תנופת יד הרוכבים, וכאשר נפלו מהם העומדים בשורות הראשונות, פנו הנשארים ערף. אולם כאשר אמרו הרומאים לשוב מן המערכה חזרו אליהם להצר את צעדיהם, ואז הפכו הרומאים את פניהם, ועוד הפעם נמלטו היהודים על נפשם. ובחמש שעות ביום נלחצו היהודים אל חצר בית-ה' הפנימית ונסגרו שם.
וטיטוס שב אל הבירה והחליט להסתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכלת-אש והנה בא יום-הדין לקץ העיתים, הוא היום העשירי לחדש לואוס הוא אב, אשר בו נשרף גם בית המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעמם היתה הסבה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להלחם ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם המכבים את הבערה בחצר בית ה' הפנימית, ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי-הצבא לא חכה לפקדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאלו צוה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון-הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבים את ההיכל הקדוש. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכירם את גודל האסון, ומהרו מכל עבר לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחותיהם, בראות עינם באבדן מקדשם ובית-חייהם, אשר למענו שמרו על נפשותיהם.
מבוסס על התרגום העברי מאת ד"ר שמחוני, ועל התרגום לאנגלית מאת ויסטון לתולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מאת יוספוס פלביוס, שיצא לאור בסביבות 5 שנים לחורבן בית שני, הם 75 שנים לספירה.
איכה יעיב באפו אדני את בת ציון
השליך משמים ארץ תפארת, ישראל.
ולא זכר הדם רגליו ביום אפו
תדרכי נפשי עז
