מחשבות.

 אם זה מרגיש כמו ציצי ונראה כמו ציצי זה ציצי לא צנצנת חמוצים רבותיי.

זו ללא ספק האשמה שלי.

ככה זה מרגיש, לפחות.

זה אולי היה רעיון טוב בהתחלה, לתת לו לדבר עם מי שירצה כל עוד הוא בזווית העין שלי, אבל עכשיו אני מתחרטת וזו אשמתי.

חשבתי שהחולצה הזו תבהיר שהוא שלי. שהוא הכלבלב שלי. הצעצוע שלי. ושצריך לבקש ממני אישור כדי לגעת בו.

אם להיות כנה היא לא נוגעת בו. הם רק מדברים. אבל היא עומדת קרוב וזה עושה לי קצר במוח.

הייתי צריכה לכתוב לשמור מרחק. לא ״לא לגעת בלי אישור״.

הם מדברים. היא צוחקת כנראה ממשהו שנאמר. יש מישהו ליד הרגליים שלה אבל זה לא משנה.

היא קרובה אליו. קרובה מאוד. מדי.

אני קמה מהמקום שלי בכורסא ממול. מתחילה ללכת עד שאני מגיעה מאחוריו. הוא כבר מזדקף טיפה, כאילו משהו בגוף שלו יודע מי עומדת מאחוריו. אני נשבעת שיכולתי לראות את האוזניים שלו מזדקפות טיפה.

מתוק שלי. כזה חמוד.

״היי.״ אני מחייכת אל הדומית שמולנו, ונעמדת ליד הכלבלב שלי, יד אחת שלי על האגן שלו, אצבע בתוך הלולאה של הג׳ינס, מחזיקה אותו צמוד אליי.

היא לוקחת צעד אחורה וזה בערך הדבר היחיד שאני זוכרת, כי הוא מייד שם את הראש שלו על הכתף שלי ונאנח, מיילל בשקט, ככה שרק אני אשמע.

היד שלי עוזבת את הלולאה של הג׳ינס ועוברת אל היד שלו, מלטפת אותה. אני מסתכלת עליו, והוא יודע כבר מה הוא צריך לעשות, הוא נותן לי נשיקה קטנה על הלחי כי הוא לא מסוגל בלי ויורד לארבע, היד שלי מוצאת את מקומה על הראש שלו, בשיער שלו, מסמנת בעלות, מסמנת שהוא שלי.

הדומית מחייכת אליי, מהנהנת והולכת כשהכלב שלה בעקבותיה. אני מסתכלת עליה מתרחקת לפני שהמבט שלי יורד אל הכלבלב שלי, הראש שלו צמוד לרגל שלי, מתחכך טיפה.

״נהנית?״ אני שואלת אותו, היד שלי עדיין בשיער שלו.

הוא לא עונה, אולי הוא לא שמע, אולי הוא מתחמק, אולי הוא לא רוצה לענות כי הוא כבר מריח באיזה מצב אני נמצאת.

אני מתכופפת ואוחזת בפנים שלו. גורמת לו להסתכל עליי בכוח כמו שהוא אוהב. מחזיקה אותו במקום שלו.

״אל תגרום לי לשאול שוב.״ אני לוחשת והוא מיילל. המבט שלו ממשיך לזגזג בין הצוואר שלי לעיניים שלי ואני יודעת בדיוק מה הוא רוצה. הוא צריך להתחבא עכשיו כי קשה לו, אבל אני ממשיכה להחזיק אותו במקומו, מחכה שהוא יענה.

״לא כיף בלעדייך..״ הוא עונה בשקט. זו לא תשובה מושלמת- אבל לא בטוח שיש תשובה מושלמת. וזו תשובה מספיק טובה, אז אני משחררת אותו אבל מתרוממת, מסמנת לו לעקוב אחריי בזמן שאני חוזרת לשבת בכורסא שלי.

הוא מסתכל עליי ואני מסמנת לו לשבת עליי, והוא לא מהסס. כל רגע שבו אני נותנת לו לגעת בי מבורך מבחינתו- ואם להיות כנה? אני אוהבת את זה. אני אוהבת להרגיש אותו עליי ובין הידיים והרגליים שלי.

הראש שלו קבור עמוק בצוואר שלי, אני יכולה להרגיש אותו נושם בשקט, רגוע, היד שלי מלטפת את הגב שלו ועוברת לאט לאט אל המכנס, נכנסת פנימה, להחזיק אותו קרוב יותר. אליי.

״זה שאמרת שלא כיף בלעדיי,״ אני מתחילה לומר, ״לא אומר שזה פותר אותך מלצעוק בהמשך הלילה שאתה שלי.״ אני לוחשת לאוזן שלו.

״אבל את זה אני אדאג לגרום לך לעשות כשנחזור הביתה, כן, זונה קטנה שלי?״

(אני מנסה פה משהו שלא עשיתי אף פעם וזה לכתוב ממבט ראשון. נורא קשה לי אבל נראלי שהצלחתי יפה.

בהחלט יהיה חלק שני מתישהו אז אתם מוזמנים להציע רעיונות.)

אף פעם לא אהבתי אנשים שמתחילים איתי שיחה ככה.

למה שתתחיל איתי שיחה ככה? מה זה בדיוק ״אשמח להכיר״?

כן אוקיי, זה אולי המשפט פתיחה הכי נורמלי מבין כל משפטי הפתיחה שקיבלתי, אבל אם להיות כנה- הוא עושה לי חשק לחנוק את עצמי.

למה שתשמח להכיר אותי? מה בי משך לך את העין? מה קרה ל״יש לך חיוך ממש יפה, אני אשמח להכיר אותך״?

למה הפכנו את המשפט ״היי אשמח להכיר״ ללגיטימי?

בלי מחמאה, בלי הסבר, בלי לגרום לי לרצות לדבר איתך עוד.

אתמול דיברתי עם תלמיד שלי, דיברנו על זה שאנשים כבר לא מחמיאים, לא גברים לנשים ולא נשים לגברים.

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שהוא צודק. הוא צודק, כי מסתבר שמחמאות זה משהו שצריך להרוויח- וממתי? למה? למה מחמאות זה פרס? מה קרה לזה שזה פשוט גורם למישהו להרגיש טוב אז נגיד לו את זה?

לכולנו יש קינק פרייז בתוכנו, לחלקנו הוא יותר חזק ולחלקנו חלש, אבל בסופו של יום- כל אחד אוהב לקבל מחמאה.

(עכשיו תחמיאו לי על הכתיבה שלי.)

את האמת שכבר אין לי מה לכתוב.

אולי אני במחסום כתיבה, אולי זה כי אני מוציאה את הפנטזיות שלי סוף סוף לפועל.

אולי סתם נמאס לי מהאתר.

פתאום אין לי דחף לכתוב. פתאום הראש שקט.

זה נחמד. זו הרגשה נחמדה. אני אוהבת אותה יותר מאשר כשהיה לי מה לכתוב.

כאילו תמיד הראש היה בסערה, ועכשיו הוא לא יבש לגמרי, הוא פשוט.. מטפטף בשקט.

כמו כשיושבים ברכב ביחד ובחוץ יורד גשם והכל מקסים, וטוב.

אולי כזה.

אולי סוף סוף הגיע לי כזה.

רשמית או לא.. גם אם השם שלך עוד לא מקולר לידי.. הנשיכות הקטנות האלה מספיקות.

שלי. רק שלי.🩷

התסכול הזה,

אחרי שאנחנו כבר שוכבים ביחד.. הראש שלך בצוואר שלי ואני מלטפת, מנשקת בעדינות.

אני מרגישה אותך זז טיפה, הראש שלך מול הראש שלי ואתה מסתכל בשקט.

ואז אנחנו מתחילים, וזה מתחיל בנשיקה עדינה, ועובר לעוד אחת חזקה יותר, ותוך שנייה אנחנו בסוג של ריקוד, השפתיים שלי דוחפות והשיניים שלי תופסות את השפה התחתונה שלך ואני מרגישה עוצמתית, ופראית, והיד שלי תופסת את הצוואר שלך כדי להחזיק אותך במקום שלך כי אתה רעב. ואתה מנשק כמו גבר מורעב. ולמרות שאתה טרף ואתה יודע שאני אטרוף אותך ואגמור אותך בשנייה אתה ממשיך. מתקרב. אולי מטומטם מצידך לעשות את זה אבל..

באיזשהו שלב אתה יורד לאצבעות שלי, הגרון שלך לוקח את כל האורך שלהן (וזה אורך לא קטן…) אתה נחנק פעם או פעמיים אבל זה רק עושה לי את זה יותר.

לראות אותך יורד עליהן, מרייר, מדמיין, עושה אותי חרמנית ורטובה ואני רוצה כבר לדחוף את הראש שלך בין הרגליים שלי.

ואי אפשר. פאקינג אי אפשר. וזה מטריף אותי. ואני מתוסכלת- אבל זה תסכול טוב.

תהיה גאה בעצמך בייבי, זה תסכול ממש טוב.

היי לימור,

את האמת שהרעיון של הפרוייקט של עד החתונה נשמע מקסים. בכל זאת- יש בנות אבודות.

גם אני הייתי אבודה לפני שנה וקצת. כשבחור צילם אותי מתחת לשמלה. אבל ״עד החתונה״ נכון?

גם בכיתה ז׳ הייתי אבודה. כשבחור התיישב לידי, הוציא את הזין שלו באוטובוס והתחיל לשפשף. הייתי צריכה לעשות את עצמי חירשת כדי שלא ידבר איתי. סימנתי לו לזוז בלי להסתכל עליו כדי שאוכל להגיע לחברות שלי.

אבל ״עד החתונה״ נכון?

ובגיל 12 לא הייתי אבודה, כי לקח לי יום עד שהבנתי שהבחור השיכור מהבניין ליד שאל אותי אם אני רוצה סקס. מזל שהייתי ילדה דתייה ותמימה שלא ידעה מה זה סקס אז אמרתי לא וברחתי הביתה. ככה הצלחתי לשמור עוד קצת ״עד החתונה״.

ותתפלאי, לימור, יש עוד הרבה בנות אבודות. חלקן כמעט אבודות כמוני, חלקן כבר אבודות לגמרי עד שאין להן טעם לחכות ״עד החתונה״ כי עד החתונה לא יהיה. כי לקחו מהן את הדבר היחיד שהן יכלו להחליט עליו. יכלו להחליט מתי ולמי לתת.

ואולי בעולם מושלם הייתי אומרת שזה יכול להיות פרוייקט חמוד, אם לא מחייבים אף אחד, ולא גורמים לאנשים להרגיש אשמים כשהם כן בוחרים לא ״עד החתונה״ כי בכל זאת- לא כולם מאמינים שיש לזה סיבה.

ואולי, כשלא היה לנו חללים על הראש ופיגועים, ולא פחד ללכת ברחוב בלילה, ולא אונס, ולא רצח של נשים, ובכלל אולי אם היינו שווייץ.

לימור, מה שאת בעיקר גורמת לי לעשות עכשיו, זה לרצות לזרוק לאלף עזאזל את ״עד החתונה״ שלי. כי אני לא נלחמת עם עצמי בשביל שבחורה כמוך שכבר הייתה לה חתונה- תבוא ותגיד לי לשמור על עצמי ״חסודה״.

אני אדאג לעצמי, מינית פיזית ונפשית. אולי בתור חברת כנסת גם את תדאגי לי ולא רק למיניות שלי?

לשמוע אותו בשיחה לאט לאט נרדם בזמן שאני מתארת לו מה אני רוצה לעשות לו, ואז איך אני אחבק אותו אחרי, היה אחד הדברים הכי מחרמנים והכי מרגיעים שעשיתי.

לילה טוב בייבי, חלומות מתוקים עליי;)

את הטושים המחיקים.

זו הייתה חבילה מהממת של טושים ונתתי לילדים לצייר עליי כי ידעתי שברגע שאכנס למלתחות הכל ירד.

והכל ירד.

ואני מתחרטת שלא הבאתי לארץ כדי לכתוב על נשלטים.

למישהו יש המלצות לטושים שאפשר לכתוב איתם על הגוף??

זה עושה לי טוב בלב ורצון לסשן לוהט, מזיע, מלא ביללות כאב וצחוק של אושר וגניחות עונג.

ואחרי זה לשכב במיטה וללטף לך את השיער כשאתה נרדם עליי. עם סימנים על הבטן והגב ונשימות איטיות.

לנגב לך דמעה ולכסות אותנו כי פתאום נהיה קר, כשהאדרלין יורד לאט, להרדם ביחד ואז לקום לעוד בוקר איטי. חורפי.

ואם קר לך עדיין אתה יכול לרדת אל בין הרגליים. שם חם, מבטיחה;).