מחשבות.

פודקאסט בדסמ? זה רעיון מעניין…

אתמול אחרי היום הולדת שלי, ישבנו אני ושתי חברות ודיברנו במשך כמה שעות.

אחת השיחות שלנו הייתה איך קהילת הבדסמ פה בארץ שונה מהקהילה בחו״ל מנקודת המבט שלי-

שמתי לב שפה בארץ שליטה וירטואלית/מנטלית זה משהו שכמעט לא מקובל, שזה מאכזב, כי אין כמו לגרום לנשלט/ת לרצות אותך רק כי אמרת משהו שגרם למוח שלהם להגיד ״אני כל כך חרמן/ית״

בנוסף פה בארץ נורא מתמקדים בשולט/ת, לפחות מהאינטרקציה וההבנה שלי- אני רואה את זה מההודעות שאני מקבלת ומפוסטים שאני קוראת, משום מה נשלטים יעדיפו להנעל ולא לגמור ולא לגעת בעצמם אלא להעניק את הכל בהם לשולט/ת, שזה חמוד פשוט.. קצת משעמם לדעתי.

בעוד בחו״ל יש סיטואציות שלמות שבהם אין שום אקט מיני לשולטת, אבל השולט/ת פשוט מסמנת את הנשלט בנשיקות בזמן שהוא מאונן והוא נטרף מזה, והיא פשוט נהנית להסתכל עליו נמס בין הידיים שלה כי גם זה מביא לה סיפוק.

קצת חסר לי הצד הזה, אני נכנסתי לקהילה של חו״ל לפני הארץ ואני שמחה על זה, כי אני לא מסוגלת לחשוב רק על הטובה שלי פה, יש לי פרטנר שאני אהיה מסופקת וחרמנית בטירוף גם מלראות אותו מתלהב שאני מנשקת את הירך שלו.

ולא בקטע קינקי.

אני גרה עם עוד שמונה בנות בדירת ארבעה חדרים.

ככה זה כשאת עושה שירות לאומי.

בקיצור היה ויכוח בבוקר, למזלי אני לא הייתי ערה אז לא הייתי צריכה להתערב.

עד שזה הגיע לשלב שבו אחת הבנות איימה שאם נמשיך ככה נעלה לה על הסעיף והיא תרצה לרצוח אותנו.

פה קצת יצא לי השולטת- כי זה חלק מהאופי שלי הדומיננטיות. מי שמכיר אותי יודע.

אם ביום ראשון אני לא כותבת לכם בערב שאני חיה- אז היא הרגה אותי.

אז לכבוד סיום יום הולדת 20- סיפור הרקע שלי, בערך.

את האמת שאני מספרת לכולם שאני שולטת כבר שנתיים- מגיל 18.

אבל הפעם הראשונה שהורדתי מישהו על הברכיים הייתה בגיל 16.

הוא התחיל איתי באינסטגרם, היה הטעם שלי לגמריי, הוא היה חמוד כל כך, גבוה ממני, עם שיער שחור כהה ועיניים כחולות בהירות כאלה, שבחיי כל הזדמנות שהייתה לי ביקשתי ממנו שישלח לי תמונה שאני יכולה לראות בה את העיניים שלו.

ואז יום אחד הוא נעלם.

וכשהוא חזר כעסתי עליו. כעסתי שהוא נעלם בלי לכתוב לי. פלירטטנו ודיברנו כל יום והוא פשוט.. נעלם.

אז הוא אמר שהוא יעשה הכל כדי לגרום לי לסמוך עליו שוב.

אז אמרתי לו לרדת על ארבע.

והוא ירד.

ועוד לא ידעתי שאני שולטת בכלל. רק ידעתי שאני אוהבת את זה כל כך, לראות אותו יורד על ארבע בחדר שלו בשבילי.

ואז שוב חזרנו לדבר, והוא שוב נעלם, והפעם כשהוא חזר גרמתי לו לכתוב את השם שלי על הזרועות שלו, על החזה, על הירך.

והוא הסתובב עם זה במשך שבוע, אפילו העלה תמונה לסטורי כדי שהחברים הקרובים שלו יוכלו לראות.

קראתי לו בשמות. שיחקנו משחקים. הייתי מכורה.

אבל זה לא עזר- בסופו של דבר גיליתי שהוא ממקבל אותי אחושרמוטה עם הבחורה שחשדתי בה.

זה חד משמעית היה כיף כל כך, הייתי מאוהבת והרגשתי עוצמתית. ואני חושבת שמאז, מהרגע הזה התחלתי לחפש מה זה בדסמ.

ועכשיו, שנה אחרי שסיימתי את היחסים איתו סופית- באלי לשלוח לו הודעה שוב.

סעמק.

הגילטי פלז׳ר שלי זה שירים שנחשבים ״של פרחות״.

עומר אדם? כן.

נועה קירל? כן.

מרגי? פאקינג חולשה.

וכן הלאה.

(השיר החדש של אנה זק פשוט ת ק ו ע לי בראש.)

לפעמים הראש שלי זורק לי משפטים שנשמעים חכמים אבל בעצם לא אומרים שום דבר, למשל- ״אל תתקע בעבר יותר מדי, אתה תמות צעיר.״

מה זה אומר בכלל.

אז ביקשתי מאבא שלי אם הוא יכול לעשות לי טובה ולעזור לי במשהו.

הוא ענה לי ״תלמדי לבקש יפה.״

שזה תשובה יפה כי זה בדיוק מה שאני אומרת לנשלטים שלי כשהם רוצים ממני משהו.

זה רשמי.

הבלוג הוא רשמית דברים שילדה בת 20 חושבת.

🥹🥹

עוד כמה שעות אני בת 20.

אבל עכשיו ברגעים אלה, אני עדיין בת 19.

בת 19 שהרגע יצאה מאזכרה של קרובת משפחה שלה שנפלה בתחילת המלחמה.

בת 19 שלא ציפתה שבשנה האחרונה היא תרגיש שכול- אולי לא כמו המשפחה הקרובה של החיילת שנפלה, אבל עדיין שכול.

את הסיפור של עדי הרבה מכירים, אולי בגלל שהיא התעקשה לקבל צו 8 ולא ״הכריחו״ אותה, אולי כי ראו את התמונה של הבן זוג שלה מציע לה נישואים כשהיא כבר בקבר, ואולי פשוט כי היא פיית קסמים קטנה, כולה מטר וקצת, קטנטונת ומהממת. צלמת מוכשרת.

אחרי המוות שלה לקחתי את הצוואה שלה אישית, החלטתי לשנות את החיים שלי ולהיות יותר אופטימית. יותר שמחה. יותר מאמינה באהבה.

להיות טובה יותר.

והיום, אחרי שנה, כשבמקרה עוד כמה שעות אני בת 20- אני מאחלת לעצמי להמשיך את הצוואה שלה. להמשיך לחייך ולעמוד עם ראש גאה. להמשיך להיות אני- אבל טובה יותר. שמחה יותר.

הרב של בית הספר שלי שלח משהו שהוא כתב פעם.

אני אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב בעיקר כי אחר כך אני וחברה יושבות על זה וממש מנתחות מה לא בסדר במה שהוא כתב- כמו למשל היום שהוא כתב על השוני בין גברים ונשים ואני וחברה הגענו למסקנה שהוא פשוט מנרמל סטריאוטיפים ואומר לנו (לי ולבנות שלמדו איתי בשכבה) לעשות בחירה של ״תברחי או תתמודדי״ במקום לתת את האפשרות של לדבר על השוני. גבר קלאסי ורעיל אבל בסדר.

מה שהצחיק אותי ממש זה שבסוף הוא כתב שהגבר רוצה למשול והאישה מחפשת הערכה וחום ומחמאות.

את מי אני מנדבת לספר לו על זה שהשליטה לא נמצאת אצל הגבר במקרה שלי? אפילו ממש רחוק מזה..