עוד כמה שעות אני בת 20.
אבל עכשיו ברגעים אלה, אני עדיין בת 19.
בת 19 שהרגע יצאה מאזכרה של קרובת משפחה שלה שנפלה בתחילת המלחמה.
בת 19 שלא ציפתה שבשנה האחרונה היא תרגיש שכול- אולי לא כמו המשפחה הקרובה של החיילת שנפלה, אבל עדיין שכול.
את הסיפור של עדי הרבה מכירים, אולי בגלל שהיא התעקשה לקבל צו 8 ולא ״הכריחו״ אותה, אולי כי ראו את התמונה של הבן זוג שלה מציע לה נישואים כשהיא כבר בקבר, ואולי פשוט כי היא פיית קסמים קטנה, כולה מטר וקצת, קטנטונת ומהממת. צלמת מוכשרת.
אחרי המוות שלה לקחתי את הצוואה שלה אישית, החלטתי לשנות את החיים שלי ולהיות יותר אופטימית. יותר שמחה. יותר מאמינה באהבה.
להיות טובה יותר.
והיום, אחרי שנה, כשבמקרה עוד כמה שעות אני בת 20- אני מאחלת לעצמי להמשיך את הצוואה שלה. להמשיך לחייך ולעמוד עם ראש גאה. להמשיך להיות אני- אבל טובה יותר. שמחה יותר.
