מחשבות.

כל פעם שמישהו מציע לי לחלוק את הנשלטים שיהיו לי. שיש לי. שאני מדברת איתם- אני חוטפת התקף קנאה.

הם שלי. הוא שלי. שייך לי. שלי. רק שלי.

ובדרך כלל אחרי שמישהו מציע את זה- בעיקר אם יש לי נשלט ספציפי ששייך לי ומבקשים לחלוק אותו- אני חוזרת אל הנשלט שלי ומוודאת שהוא יודע שהוא שלי.

שהגוף שלו שייך לי.

שהמחשבות, הנשימות, העיניים, הגמירות, החיוך, המוח הקטן והנמס, החור, הבגדים, הכל- שלי.

ועד שהוא לא מייבב על המיטה שלי, כולו סימני נשיכות וידיים, וגמירה וזיעה, והדבר היחיד שהוא מוציא מהפה זה את המילים ״אני שלך״ שוב ושוב ושוב עד שזה הדבר היחיד שהוא זוכר-

הוא לא יזוז מילימטר ממני.

כתוצאה מכך יש לי קינק קשה ללנשוך את הנשלטים שלי- בין אם זה במקומות שרואים (צוואר.. ידיים..) ובין אם זה במקומות שלא רואים (ולא אמורים לראות כי הם שלי.)