להגיע למיטה אחרי יום ארוך ומתיש, לקחת אותך בין הידיים שלי וללטף את הגוף שלך, להצמיד את הגב שלך אל החזה שלי, לטייל עם האצבעות שלי על המותניים שלך, למשוך אותך אליי, לרדת לאט אל הירכיים, לפסק את הרגליים שלך באיטיות, לגרות אותך.
לגרום לך להאנח בקול, להשעין את הראש לאחור.
להחדיר אצבע אחת, ואז עוד אחת, להתחיל להזיז אותן לאט, למשוך את התחושות, לגרום לך לגנוח בתסכול כי אתה רוצה חזק יותר. מהר יותר. אתה רוצה שאקח את הסטראפ ואזיין אותך כמו תמיד. עם אזיקים וכיסוי עיניים וצרחות אבל.. גם זה מהנה.
משהו בזה שאני לוקחת את הזמן שלי, שאני לא נותנת לך מה שאתה רוצה, משגע אותך.
גורם לך לייבב בשקט לעוד, גורם לך לנסות להשיג יותר רק משתי אצבעות, וכשזה לא מצליח אתה מגיע לתסכול ומתחיל לייבב יותר בקול. אתה חרמן ולא יודע איך להיפטר מזה- והאיטיות שבה הכל קורה לא מספיק בשבילך.
״את לא בכל הכוח שלך היום?״ אתה מוציא בקושי מהפה ואני מרימה גבה
״מה אמרת?״
״אמרתי שאת לא בכל הכוח שלך היום.״ אתה חוזר ואומר
״את כנראה מזדקנת, גבירתי.״ אתה מצחקק, אבל אני פשוט דוחפת עוד שתי אצבעות, חופרת עמוק בתוכך.
״אני אראה לך מה זה בכל הכוח.״ אני מסננת, אני אולי עייפה אבל לזיין אותך כדי שלא תשכח איך מדברים אליי יותר חשוב עכשיו.
ואתה יודע שזה הסוף שלך כשאני הופכת אותך, ועכשיו היד שלי כבר לא על המותן שלך- אלא על הצוואר.
