מחשבות.

לקח לי חודשיים לעכל בערך חלק ממה שעברתי, ורק עכשיו אני חושבת על זה לעומק.

דייאנה לא הגיעה איתי לאמריקה, כלומר- היא כן, אבל מהר מאוד היא נדחקה לארון של הבגדי קיץ וננעלה שם (מי ידע שבמיניאפוליס כ״כ גשום??)

לא חשבתי על בדסמ וכינויים בכלל, אבל אני זוכרת שהתחברתי מאוד לאבא של אחת המשפחות.

בכלל- זו אחת המשפחות האהובות עליי, הסבא והסבתא הם האנשים הכי חמודים שיש והבנות היו החניכות האהובות עליי והאמא קנתה לנו מגש ענק של דונאטס בשבוע של המלחמה באיראן כי היא חשבה שנזדקק לעידוד.

והאבא.

באותו רגע דייאנה הייתה נעולה בארון, אז היא לא יכלה לצרוח עליי שהסיבה שיש לי דפיקות לב כל פעם שהאבא ניגש אליי ושואל אותי “do you want something else, ma’am? Can I take your plate or bring you anything?” זה בגלל שאני תמיד ולנצח, אהיה דומיננטית ושולטת.

אז לקח לי חודשיים, אני כבר בארץ ורק אתמול שמעתי שוב מישהו קורא לי “ma’am” (שזה בערך הכינוי שאני הכי אוהבת.)

ומשהו פתאום התחבר לי. עשה קליק והחזיר אותי אחורה ללפני חודשיים בשבת האחרונה שלי, כשבאתי לקום לפנות את הצלחת והוא מיהר להגיד לי שאין צורך ושהוא יעשה את זה.

דייאנה הייתה צורחת עליי באותו רגע.

(אני אוסיף ואכתוב שלא היה לי שום עניין בו בקטע כזה, הפוסט הזה לא נועד כדי שתפנטזו עליי ככה אלא כדי להבהיר שוב- השליטה שלי היא לא משהו שהוא נפרד ממני- אלא תמיד ולנצח יהיה חלק בי, גם אם אני אוהבת את זה וגם אם לא.)