לפני חודשיים. יום שלישי, 23 בדצמבר 2025 בשעה 12:03
הוא דיבר עם כמה שולטות ונשלטים במסיבה. זה היה נחמד. הייתה מוזיקה רגועה ואלכוהול טוב וזו הייתה מסיבה די פרטית, משהו קטן לחגוג לחברה משותפת שלו ושל הדומית שלו, אז זה לא היה בדסמ לגמרי. הוא לא היה על ארבע. היא לא הייתה עם היד שלה סביב הצוואר שלו, בתוך הכיס האחורי של המכנס, על הראש- בעצם בכל מקום שמראה שייכות.
היא מסתובבת, מדברת עם שולטות אחרות, אומרת שלום לנשלטים שהיא מכירה.
הוא בדיוק מסיים שיחה עם נשלט כשהוא מסתובב ורואה את הדומית שלו נשענת על קיר, לוקחת את הכוס שהבחור מולה מחזיק ולוגמת ממנה.
משהו מתחיל לתסוס בבטן התחתונה שלו. הוא לא מכיר את הבחור אבל זה נראה כאילו היא כן, מאיך שהיא מרגישה נוח.
היא לא עושה שום דבר אסור, יש בניהם מרחק- אולי אפילו קצת גדול מדי? הם מדברים, בלי נגיעות, בלי שום דבר, אבל איך שהיא מחייכת, איך שהיא מסתכלת עליו בזמן שהוא מדבר- זה מתסיס לו את הבטן.
כנראה בזווית העין היא רואה אותו, כי היא מסמנת לו להגיע אליה. אבל הוא לא במוד. התסיסה בבטן גורמת למוח שלו לקחת פיקוד והוא מפנה אליה את הגב.
הוא לא מספיק לעשות חמישה צעדים ופתאום הוא מרגיש יד אחת על המותן שלו. גוף נצמד מאחור. שפתיים עדינות מנשקות את העורף שלו, משאירות סימן אדום ובולט.
״אתה מתעלם ממני?״ הקול שלה נוטף דבש. הוא מנסה לא להוציא אנחה, חצי מצליח.
הוא לא עונה לה, מסיט מבט.
״שאלתי שאלה.״ היא לוחשת באוזן שלו. צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלו. הוא נושך שפתיים אבל לא עונה.
״הבנתי.״ היא לוחשת, והוא מרגיש את הגוף שלה מתרחק טיפה, את היד שלה יורדת מהמותן, והוא קצת מאוכזב- אבל לא להרבה זמן, כי תוך שנייה שתי אצבעות נכנסות במכנס מאחורה ומושכות אותו קרוב יותר אליה.
היא תופסת את היד שלו, מסתובבת ופונה לצאת מהבית. בלי שלום. בלי מזל טוב. בלי לומר מילה. והיא לא משאירה לו ברירה אלא ללכת אחריה.
הם מגיעים לרכב שלה, נכנסים בשקט. היא מתחילה להתניע, מוזיקה שקטה בוקעת מהרמקולים.
״אתה מתכוון להמשיך להתעלם ממני?״ היא שואלת כשהם כבר בתחילת הנסיעה. יש להם משהו כמו חצי שעה נסיעה עד הבית. הוא לא חייב לדבר.
״אתה כבר יודע שאם לא תדבר אתה תהיה בבעיה רצינית. אני נחמדה ועוד לא רושמת לך עוד כוכב על התחת כי אני במצב רוח טוב, אולי טוב מדי, אבל אל תמתח את הגבולות.״ היא אומרת. העיניים שלה מרוכזות בכביש, אבל יד אחת שלה עוברת לנוח על הירך שלו.
הוא נאנח. זו סיבה מטומטמת אבל התסיסה בבטן לא נעימה והוא רוצה להוציא את זה החוצה.
״הבחור שדיברת איתו-״ הוא מתחיל
״מה איתו?״ היא שואלת. מתחילה לאותת. עוברת נתיב.
״הייתם נראים קרובים.״ הוא אומר בקצרה.
״כן. אני מכירה אותו. חבר.״ היא עונה בקצרה.
שקט.
היא עוצרת ברמזור אדום ומעיפה מבט. רואה את העיניים שלו שבוהות החוצה. את הידיים שמשחקות בקצה שרוול שמאל.
״אתה מקנא?״ היא שואלת.
״אני לא-״
״אל תשקר לי.״ היא עוצרת אותו.
״אני.. קצת? אולי..״ הוא ממלמל. האור מתחלף לירוק. היא אמורה להמשיך לנסוע ישר. במקום זה היא פונה שמאלה.
נכנסת לאיזור חשוך.
״מה את עושה?״ הוא שואל, אבל היא לא עונה, רק לוחצת על הירך שלו. הרכב מתקדם. הוא נכנס עמוק יותר לחושך. עוד פנייה ימינה וזהו. אף אחד לא יכול לראות אותם.
״צא.״ היא אומרת לו אחרי שהיא מחנה את האוטו. הם שניהם יוצאים. הוא מחכה ליד הדלת שלו. ראש מושפל. היא הולכת אליו, אצבע אחת מתחת לסנטר שלו, גורמת לו להסתכל בעיניים שלה.
״יש לך מזל שאתה מתוק כשאתה מקנא.״ היא אומרת לפני שהאצבע על הסנטר הופכת ליד על הצוואר. אוחזת שם. חונקת טיפה.
הוא לא ציפה לזה אבל הוא לא מסרב, כשהיא דוחפת אותו הוא נשען על האוטו. היא מתקרבת אליו, מזיזה טיפה את האגודל שלה כדי שתוכל לנשק את הצוואר שלו. ואז כאב חד ודק, וסימן של שיניים.
הוא נאנח. הוא רועד, הוא רוצה לאחוז במשהו אבל לא יודע במה.
״תוריד מכנס.״ היא מצווה והוא מאבד את המכנס תוך שנייה. גם את התחתונים.
הוא מצפה לשמוע את ההוראה להסתובב אבל במקום זה היא מושכת אותו קדימה מהחולצה, מסובבת אותו ודוחפת אותו בגסות על האוטו. הוא מניח שתי ידיים על החלון, התחת שלו חשוף לאוויר הקר וצמרמורת קלה עוברת בו.
״תספור.״ זו האזהרה היחידה שהוא מקבל לפני שהיד שלה נוחתת על הישבן שלו. יד פתוחה. חזקה. הוא נאנק. המילה אחת יוצאת לו מבין השפתיים כששנייה אחרי עוד מכה. שתיים. ועוד אחת. שלוש.
הרגליים שלו רועדות. אחרי עוד שתי מכות הוא מרגיש את היד שלה על העורף שלו.
״זה על זה שאתה חושב שיש לי עיניים עבור מישהו אחר.״ היא לוחשת, ומציבה שתי אצבעות מול הפה שלו. הוא פותח את הפה והיא דוחפת אותן פנימה. הוא מתחיל למצוץ. מלקק. מרטיב אותן לגמרי. הוא שומע שאיפה חדה מהצד שלה כשהיא אוספת טיפת רוק שזולגת במורד היד שלה. הוא טוב בזה.. טוב מדי.
היא מוציאה את האצבעות, מציבה אותן מול החור הקטן שלו. הוא שומע אותה מסננת משהו על זה שחבל שאין לה טוש עכשיו.
״תפסק.״ היא מורה לו. הוא פותח את הרגליים והיא מכניסה אצבע אחת ואחריה מייד את השנייה. הוא מיילל. הראש נצמד לרכב הקר. הוא מיילל שוב, מנסה להסתיר כמה ביישן הוא.
היא מזיזה את האצבעות שלה, הוא מפסק את הרגליים עוד קצת. היא מגבירה קצב. הראש שלו נזרק לאחור כשהיא מוצאת במהירות את הנקודה האהובה עליה. היא מחייכת. הוא יכול לשמוע צחוק שקט. הוא עוצם עיניים כשהוא מרגיש איך היא מתחילה להתעלל בנקודה הזו. פוגעת בה במהירות, בחוזקה. הרגליים שלו רועדות, הוא מרגיש שהראש שלו מסתובב. הוא מרגיש את היד שלה על העורף שלו כשהיא מצמידה אותו לרכב, מושכת טיפה את האצבעות החוצה ובלי לשים לב הוא נצמד אליה. האצבעות שלה שוב חודרות אליו. מתעללות.
הוא יכול להישבע שהוא רואה כוכבים. הוא מתחיל למלמל משהו. מתחנן. מהר יותר. רק שלא תפסיק ושתעשה מהר יותר. וחזק יותר. שתסחוט את הנקודה הזו. כן. כן. שלא תפסיק. רק-
״בבקשה..״ הוא ממלמל. והיא מחייכת. מלקקת שפתיים. מוציאה את האצבעות וסוחטת ממנו יללה של תסכול. מכניסה אותן שוב. הוא נאנח אבל.. זה לא באותו קצב. זה איטי. זה לא נוגע. לא מגרד את הנקודה. לא מתעלל כמו שצריך.
זה לא אותו דבר
״בבקשה רק-״ היא נוגעת בנקודה והוא שותק ואז חוזר להוציא צליל ״מהר.״ הוא מתנשף. אבל היא לא מקשיבה וזה רק מתסכל אותו.
״בבקשה בבקשה רק- טיפה- חזק-״ הוא בקושי מצליח לדבר. היא בכלל לא מדברת. זה רק הקולות שלו. הנשיפות שלו. האנחות שלו.
״טיפה עמוק יותר בבקשה..״ קול בכי קל עולה מהגרון שלו. הוא מרגיש את המוח נמס. הוא נדפק. תרתי משמע.
״של מי אתה?״ היא לוחשת באוזן שלו, כל שלוש כניסות איטיות היא נותנת אחת מהירה וחזקה. מגרה את הנקודה ואז חוזרת להאט.
״שלך..״ הוא ממלמל. מרגיש אותה פוגעת בנקודה שלו וגונח בשקט.
״חזק יותר.״ היא מורה לו. הוא מנסה. הקול שלו לא יוצא.
״אמרתי חזק.״ היא לא צועקת. אבל כשהיא אומרת את זה האצבעות דופקות חזק יותר על הנקודה והוא מוציא הפעם ״שלך!״ בקול רם יותר.
״בדיוק. אתה שלי. הזונה שלי, הצעצוע שלי, הסיפוק שלי. העיניים שלי הן רק עליך. האצבעות שלי נכנסות רק לחור הקטן שלך. השיניים שלי ינשכו רק את העור שלך. השפתיים שלי ינשקו רק את שלך. ואם עוד פעם אחת תעיז לחשוב שאני לא- אני אשאיר אותך בוכה ומתחנן וקשור לויברטור במיטה שלי עד שכל נוזל אפשרי יתרוקן מכל חור שלך.״ היא לוחשת.
הוא רועד. היא כבר לא רק מזיינת אותו, היא משחקת לו בראש.
״אתה מבין אותי? אל תגרום לי לחזור על זה שוב.״ היא לוחשת לאוזן שמאל שלו. הוא מהנהן והיא דוחפת את האצבעות עמוק יותר.
״במילים.״ היא מצווה. הוא מהנהן.
״שלך.״ הוא לוחש. ואחרי שהיא דוחפת את האצבעות שלה שוב פעם עמוק, פוגעת בנקודה שלו, הוא מגביר את הקול.
״א-אני מבין.״ הוא ממלמל. העיניים שלו נעצמות. הוא מרגיש את היד שלה עוברת בשיער שלו והוא נאנח.
״ש-שלך.. א-אני לא צ-צריך לפקפ-ק בך..״ הוא מצליח להוציא בקושי, כי היא מגבירה את הקצב. מתעללת בנקודה שלו. מקמרת את האצבעות שלה ופוגעת מהר יותר. חזק יותר. נענית לבקשות שלו ממקודם.
הוא מרגיש את הגמירה, משהו מושך אותו. הוא נושך שפתיים. הלחיים שלו רטובות מדמעות של תסכול ועונג. הוא מיילל בשקט. הוא עוד שנייה שם.
היא מנשקת את הכתף שלו, מתקרבת לעורף. נועצת את השיניים שלה בצוואר שלו בדיוק כשהאצבעות פוגעות בפעם האחרונה בנקודה שלו. הוא יכול להישבע שהעיניים שלו התגלגלו לאחור. הוא נאנח בקול כשהוא גומר על המתכת של האוטו. על החולצה שלו. על האדמה.
היא נצמדת אליו. האצבעות שלה עדיין בתוכו, מנשקת את הנשיכה מעכשיו וממקודם. מלטפת את הראש שלו. מחייכת.
״של מי אתה ילד טוב..?״ היא לוחשת והוא עונה לה בחיוך,
״שלך..״
(מה ששבועיים בלי לגמור מוציאים ממני… אולי אני צריכה לקחת יותר הפסקות בין גמירה לגמירה.)
