|
|
|
אותך
על שרימית את הלב הטוב שלי
על שהשארת בי צלקת
על שעירערת אותי
שהבטחת הבטחות
שמעולם לא קיימת
על המילים היפות
על השקרים
על שניצלת את הנפש שלי
ניצלת את הרגש שלי
ניצלת את החולשה
אותי
שהאמנתי שאני "אחרת"
שנפלתי בפח
על שבחרתי לעצום עיניים
על שנתתי לך הכל
על הגעגוע שלא מרפה
על חוסר היכולת להחלים
על הפחד מלהחלים
הלוואי והייתי יכולה להגיד לך
את כל זה ועוד
אבל בצורה מאוד מעוותת
אני מפחדת להפסיד
למרות שלא נשאר פה כלום
זה משפט שאמא שלי הייתה אומרת לי
כשהייתי קטנה
בניסיון לסרב "בנימוס"
הבוקר כשהתאפרתי
נזכרתי במשפט הזה
ופתאום קיבל פרשנות אחרת
מרחתי את המייקאפ על הפנים
והקול בראש אומר לי:
"עוד יום התחיל, המסיכה מוכנה"
אני לפעמים לא זוכרת
איך זה מרגיש להיות
פשוט להיות
המרדף הבלתי פוסק
לתפקד
לחייך
להכיל
והציפיה שהיום יסתיים
לשטוף את הפנים
לשטוף את הגוף, את הנפש
ולישון.. פשוט לישון
אני והדייר של הלב
בנתק
לא החלפנו מילה
כבר 3 חודשים
הוא לא צפה לי בסטורי
לדעתי קרוב לשנה
ופתאום עכשיו
הוא צפה
לא. זה לא אומר כלום
אבל זה אומר הכל
הוא יודע שאני רואה
הוא יודע שזה הופך לי את הבטן
ושהלב מחסיר פעימה
גם אני יודעת
ועדיין תוהה
איך בנאדם שמודע לכח ההשפעה שלו
משתמש בו כדי לעשות רע למישהו אחר
גם אם מידת הרוע היא מינימלית
גם אם לא באמת משמעותית
עדיין.
המזל שלי
שאני חזקה יותר
זה כאב בבטן לשניה
עירער והעלה תהיות
אבל אני גם רואה מעבר
ולא אפול לשם
אני לא אתן לו
לא אתן לי
אין דבר רע בלבכות
משחרר, מנקה, "מאניש"
ועדיין
רוצה יום אחד
24 שעות
של אושר טהור, מזוקק
בלי שייפלו פניי
בלי שדמעה תשרוף את הלחי
יום אחד בו
לא ארגיש את הכאב
שבגעגוע
לילה טוב
צא לי מהלב
צא לי מהראש
כלכך הרבה קרה
כלכך הרבה השתנה
אצלי, מניחה שגם אצלך
ואני רוצה לדעת
כמו שידעתי פעם
אני רוצה לספר לך
כמו שהייתי מספרת פעם
אתה חסר לי בכל רגע
אתה בכל מחשבה
אתה חסר לי
אני כועסת
אני פגועה
אתה אפס מאופס
אתה נרקסיסט
אתה נצלן
אתה משתמש וזורק
לא באופן מיני, זה מילא
אתה משתמש בנפש של אנשים
וזורק אותם חבולים ופצועים
זרקת אותי
בשתיקה
או שיח מזלזל
השארת אותי עצובה
השארת אותי לבד
אני רוצה לשכח
אני רוצה להצליח לשנא אותך
כי לא מגיע לך פחות מזה
אני רוצה לראות אותך מנגן
ולא להרגיש כלום
עד מתי
קיבינימט איתך
בחמישי היה לילה מוגזם
מוגזם ברגשות
מוגזם במחשבות
מוגזם בתהיות
מוגזם בהבנות
המון משני תודעה
המון אנשים
מעט מאוד
מאוד מעט
שעות שינה
המון שעות
"ערות"
ואז ג'ימבורי עם הקטנה שלי
האף נוזל
"העיניים מפוצצות ליכלוך של "בוקר"
אדומות, צורבות
גם משקפי השמש הכהות
לא מסתירות את מה שמאחוריהן
אפס סבלנות
לבני אדם
קטנים כגדולים
רק רוצה שייגמר
תופסת פינה בצד
ופורצת בבכי
כן. אני בכיינית
אני בוכה ואוהבת לבכות
זה משחרר, מנקה
גורם לי להרגיש אנושית
ואף אחד לא רואה
ואף אחד לא שם לב
עד שהקטנה שלי ניגשת אליי
מרימה את המשקפיים
"אמא, למה את בוכה?"
לוקחת לי את היד ואומרת:
"בואי נלך הביתה, סיימנו"
היום זה היום חופש האחרון
מיום ראשון
פול טיים ג'וב
חדש, שונה, זר
מתחילה מאפס
חובת ההוכחה שוב בתוקף
והיא כולה עליי
מהטופ הגעתי לבאטם
אין לי יותר פריבילגיות
אין יותר מעמד
אין יותר "טוש" כשם דבר
והייתי..שם הייתי דבר
ועכשיו? אני כלום
אפסה קטנה שמחכים שתיפול
היום זה היה היום האחרון
של שקט
של זמן שלי עם עצמי
ופתאום משום מקום
התחיל לחץ בחזה
התקשתי לנשום
ופרצתי בבכי
בכי שכאב בבטן
בכי שהשאיר אותי בלי אוויר
בלי קול
ניסיתי לצרוח
אבל לא הוצאתי הגה
הדמעות זלגו, זרמו
הרטיבו את הכרית
ואני מרגישה את הדופק עולה
חם לי
רע לי
איך הגעתי לכאן
למה אני לא מצליחה להתרומם
לקחת את המצב כהזדמנות
לפרוח, לגדול, להתפתח
כבר הפסקתי להאמין לשקרים של עצמי
אני מדחיקה
כזאת אני
אבל בסוף
הנפש עולה על גדותיה
להיות או לחדול
ייתכן וזו תהיה שעברה
לכל אחד.ת מאיתנו
בשלב כזה או אחר בחיים
אם הייתה אפשרות
להחזיר את הזמן לאחור
הייתי מנצלת את האפשרות?
כמה אחורה הייתי חוזרת?
מה הייתי משנה?
את עצמי?
פיזית?
נפשית?
הייתי בוחרת חברה אחרת
עבודה אחרת
האם הייתי בוחרת להרגיש אחרת?
לשנא את שאוהבת
לאהוב את ששונאת
לחבק במקום לתת סטירה
להרים את הראש
במקום להוריד הכי נמוך שאפשר
הייתי מזדיינת יותר
הייתי מזדיינת פחות
בוחרת להיחשף יותר
או אולי להוסיף עוד שכבת חיספוס
שתגן עליי
או שהייתי עוצרת לרגע
ומבינה שכל מה שקרה
וכל שעוד יקרה
זה מה שצריך ונכון להיות.
Just be
מצאתי עבודה
תחום שונה
מקום שונה
הכל אחר
הכל חדש
אני בהתקף חרדה
שלא מפסיק
הדמעות זולגות
ואסור שייראו
הלב דופק חזק
הנשימה כבדה
ואסור שייראו
"מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל"
אני לא יודעת אם בחרתי נכון
אם זה המקום עבורי
אם לא טעיתי
לא מצליחה להבחין
האם זה חשש טבעי
או שאלה סימני אזהרה
אם לא מנסים לא יודעים
ההתמודדיות לא מאחרות לבוא
ואולי דווקא זו תהיה הסחת דעת
שתטיב איתי
אבל בנקודת הזמן הזאת
אני לא נושמת
אני עושה מה שצריך
עושה מה שחייבת
One day at the time
אולי עדיף
פשוט להרים ידיים
להפסיק לנסות
לקבל את הדין
את הטוב
את הרע
להתמודד עם המציאות
כפי שהיא
בלי לנסות
לשנות
להזיז
לווסת
להפסיק לנסות לחייך
חיוך מזויף חסר כל רגש
לתת לעצב מקום
ריק לי, הנפש שלי ריקה
אני לבד
לא משנה אם אעמוד במעגל
שמקיפים אותו מליון אנשים
בסוף, אני לבד
להפסיק
פשוט להפסיק
אין יותר מהות
פול גז בניוטרל
