לפני כחצי שנה. יום שלישי, 5 באוגוסט 2025 בשעה 1:36
הנפש, בניגוד למוח
לא יודעת לשלוט בעצמה
לשקר, להסתיר
הגוף מגיב
הוא מרגיש
הלב
מתפוצץ לי בבית החזה
דופק חזק
ואני יודעת
ונושמת
ומנסה להרגיע את הרוחות
-מחר-
הלב שלי.
נתתי לו הכל, חשבתי שגם הוא העניק חזרה.
שנשאר חברי נפש לתמיד.
אין שום דבר קדוש בעולם הזה, נדירים הם האנשים שליבם ופיהם שווים.
אני שביתי את עצמי בעולמו של אחר, אני רוצה לצאת, לברוח, להשתחרר.
שנשאר חברי נפש לתמיד.
אין שום דבר קדוש בעולם הזה, נדירים הם האנשים שליבם ופיהם שווים.
אני שביתי את עצמי בעולמו של אחר, אני רוצה לצאת, לברוח, להשתחרר.
לפני כחצי שנה. יום ראשון, 3 באוגוסט 2025 בשעה 15:51
אני אוהבת לשתף
את המחשבות שלי
תהיות
יש קומץ אנשים
שאני בוטחת בהם
מעולם לא שמרתי לעצמי
עכשיו החלטתי אחרת
זו אני מול עצמי
זה מוות בטוח
אבל אין ברירה
אין ברירה
אף אחד לא יודע
אף אחד לא יישאל
זו אני מול עצמי
זה מוות וודאי
זה מוות בטוח
משם אפשר יהיה רק להתרומם
או להישאר קבורה
זו אני מול עצמי
לפני כחצי שנה. יום שישי, 1 באוגוסט 2025 בשעה 10:59
מתגעגעת
בוכה
שוטפת פנים
ממשיכה
לפני שנה. יום חמישי, 31 ביולי 2025 בשעה 20:01
אני מותשת
העבודה החדשה
שואבת ממני המון
מוצאת את עצמי
בפול פאאור
מכונה
מתקתקת
מחייכת
נעימה
משחקת את המשחק
כמו שמעולם לא שיחקתי
ואחרי שבועיים
אני תוהה אם
המחיר שווה את זה
או אם זה "לא תמיד יהיה ככה"
אני אוגרת
ואוגרת
מדחיקה
יוצאת מגדרי (הנפשי לפחות)
כדי שלא להתפוצץ
שלא לפרוק את התסכול
איפה שלא צריך
בבית, מול הילדים, חברים
רק שלא ירגישו
רק שלא ישימו לב
רק שלא יראו
אני רקובה מבפנים
אני עצובה מבפנים
אני מרוקנת
מרוסקת
מתוסכלת
אני כבר לא זוכרת
איך הייתי לפני
לפני הדייר, לפני שעזבתי את העבודה
לפני שהפכתי לאמא
לפני שהתחלתי לעשות סמים
אני שכחתי איך זה מרגיש
לנשום, פשוט לנשום
שכחתי מי אני
לפני שנה. יום שלישי, 29 ביולי 2025 בשעה 0:04
אני לא מדברת עליו כמעט
על הדייר של הלב
לחברים.ות שלי
טובים וקרובים ככל שיהיו
כבר אין מה להגיד
כבר אין מה להציע
"נאמר כבר הכל'
"ורק אני מרוב אהבה שותקת"
אני מתגעגעת אליו
אני מתגעגעת אליו
זה כואב לי בגוף
זה גומר לי את האוויר
הוא אפס ונרקסיסט
וזרק אותי "בתום השימוש"
השאיר אותי מונחת והלך
אפילו לא ברח
בשקט בשקט
נעלם, מחק ושכח אותי
ואני לא מצליחה
למחק
לשכח
להמשיך לחיות
כאילו הוא מעולם לא היה
כאילו הקשר הזה לא קרה
אני לא בטוחה שרוצה
לשכח, למחק
הייתי שם, הוא היה שם
זה נורא, פשוט נורא
או שמא מדהים
שיש אנשים עם כוחות על כאלה
שמכניסים ומוציאים אנשים מהלב
בקלות, בלי כאב, בלי רגשות
למה לי אין כוחות על?
למה אני כלכך חלשה?
למה אני, אני.
?
לפני שנה. יום שבת, 26 ביולי 2025 בשעה 12:29
"טס מעל העיר
יורה בהם חיצים
פלאשים בעיניים
אויר במפרצים
שט בתוך זרמים
נעים כמו דגדוגים
חשמל שבאוזניים
צמרמורת עינוגים
15 דקות
חלילים וכינורות
בסך הכל רוצה להיות
אחת שיזכרו
תני חיוך נוצץ
סוף בלון להתפוצץ
לא כדאי להתאמץ
בכל מקרה
מקצה לקצה זה תמיד מתמצה
באותה נקודה
הכתמים מופשטים
הלילות מתקצרים לקו לבן
בין רקה לרקה נקמה מתוקה
מנועים שקטים
רכבות של מילים חולפות
כמו צללים מעלי
ומעל העיר
יעלי באויר
מבליטה שדיים
מסתירה את הפנים
15 דקות
צלמים ומאפרות
בסך הכל רוצה להיות
אחת שיזכרו
מקצה לקצה זה תמיד מתמצה
באותה נקודה
הכתמים מופשטים
הלילות מתקצרים לקו לבן
בין רקה לרקה נקמה מתוקה
מנועים שקטים
רכבות של מילים חולפות
כמו צללים מעלי"
לפני שנה. יום רביעי, 23 ביולי 2025 בשעה 8:54
המחנק הזה בגרון
ההצפה של הדמעות בעיניים
אני אלופת העולם בהדחקה
מבחוץ לא רואים
מבפנים זו הבעיה
אני מרגישה שמאבדת שליטה
אומרת לעצמי
שהכל אבד
אין עוד משהו שיקרה
זה נגמר
הדייר של הלב לא מעוניין בי
אין איך לפרש את זה אחרת
אבל משהו בי מסרב לקבל את זה
את ההיעלמות
את המחיקה של כל מה שהיה
את העובדה שרק אני זו שכואב לה
שרק אני זו שמרגישה את החוסר
איך זה ייתכן?
מתי בני אדם הפכו להיות מוגי לב?
מתי הכל קרה
ולמה?
למה כנות הפכה למילה גסה
הכל עטוף בשקרים
הסתרות, אינטרסים
כאילו אני מהאולד סקול
שיש לי עדיין ערך למושג חברות
רעות, כבוד, הדדיות
לא רוצה שיחזור
כי כבר הלך
רק שיגיד, שיסיים את זה
סוף של שלוש נקודות
או סימן שאלה
יותר גרוע מכל סוף אחר
אני מתה מבפנים
כל יום קצת
ממשיכה לשקר
לחייך חיוך מזויף
לכתוב שוב ושוב את אותן המילים
אבל לשם שינוי
כותבת לעצמי ולא מתחננת
אליו
לפני שנה. יום שלישי, 22 ביולי 2025 בשעה 14:14
ואני חיה איתו
בתוכי
התרגלתי לכאב התמידי
שנלווה אליו
למום הזה שנוצר בי
בלב
בנפש
אני עייפה
לא משנה כמה שעות שינה
לא משנה כמה אנסה
אני עייפה
מותשת
זה גוזל ממני הכל
אני לא זוכרת
מה המשמעות של "נחת"
עובדת
חוזרת לילדים
וברגע שהם נרדמים
כמו בלחיצת כפתור
אני נכבית גם
מתי זה יעבור
מתי?
קיבינימט איתי
לפני שנה. יום שבת, 19 ביולי 2025 בשעה 7:32
אני הולכת להופעה הערב
(הרמז בכותרת)
מסירה את הפיג'מה
מתחילה למדוד בגדים
רוצה שיהיה לי נח
רוצה להרגיש "יפה"
שהחום והלחות לא ינצחו אותי
(הם כן)
מעזה להביט בגוף שלי
מנסה להביע חמלה
מנסה לשנות את הגישה
לראות קצת יופי בעצמי
מבינה שהבפנים קצת
נרקב
אבל אולי משהו כלפי חוץ
שרד את זה
ולא איבד צלם אנוש
כמו הנפש שלי
שכבר איבדה את עצמה
ממזמן
אז הסתכלתי
הבטתי
ליטפתי וזה היה נעים
ועדיין
ועדיין
...
"משילה עור של נחש
נראית קצת פוחדת
נראית קצת כמו לא אכפת"
לפני שנה. יום שישי, 18 ביולי 2025 בשעה 9:54
התחלתי השבוע לעבוד בעבודה חדשה
הכל חדש
הבגדים שאני לובשת
העיסוק
האנשים
שעות העבודה
הכל חדש
אני מצליחה להיות נורא חיובית
עסוקה בללמוד
עסוקה בעשיה
חוזרת מותשת
ממש באפיסת כוחות
ועדיין...
הוא שם
In the back of my mind
העובדה שצפה לי בסטורי
לא עברה לידיי
זה משפיע, לא משנה
כמה אנסה לשקר לעצמי
שזה לא
אני מתגעגעת
זה לא עובר
זה לא מרפה
הזמן עובר
המרחק רק גדל
והגעגוע, הכמיהה
רק מתגברים
תוהה איך הוא תלש אותי מהלב שלו
תלש, קימט, זרק, שכח.
איך הוא מצליח להיות בידיעה
שפגע בי כלכך
ואיך זה לא מזיז לו
איך כלכך כלכך כלכך לא אכפת לו
ואיך אני נגמרת
כל יום קצת