הלב שלי.

המחנק הזה בגרון

ההצפה של הדמעות בעיניים

אני אלופת העולם בהדחקה

מבחוץ לא רואים

מבפנים זו הבעיה

אני מרגישה שמאבדת שליטה

אומרת לעצמי

שהכל אבד

אין עוד משהו שיקרה

זה נגמר

הדייר של הלב לא מעוניין בי

אין איך לפרש את זה אחרת

אבל משהו בי מסרב לקבל את זה

את ההיעלמות

את המחיקה של כל מה שהיה

את העובדה שרק אני זו שכואב לה

שרק אני זו שמרגישה את החוסר

איך זה ייתכן?

מתי בני אדם הפכו להיות מוגי לב?

מתי הכל קרה

ולמה?

למה כנות הפכה למילה גסה

הכל עטוף בשקרים

הסתרות, אינטרסים

כאילו אני מהאולד סקול

שיש לי עדיין ערך למושג חברות

רעות, כבוד, הדדיות

לא רוצה שיחזור

כי כבר הלך

רק שיגיד, שיסיים את זה

סוף של שלוש נקודות

או סימן שאלה

יותר גרוע מכל סוף אחר

אני מתה מבפנים

כל יום קצת

ממשיכה לשקר

לחייך חיוך מזויף

לכתוב שוב ושוב את אותן המילים

אבל לשם שינוי

כותבת לעצמי ולא מתחננת

אליו