הלב שלי.

"תראי, יש ים של אנשים ברחובות
רוצים לחיות, רוצים בכבוד
אם נישאר ביחד עוד שנים רבות
איך נתרפק על התמונות כשנזכור שלא סתם
לא סתם הכול פה מסתובב, לא סתם
לא סתם
תראי, אני אוהב לא סתם
עכשיו הזמן לראות ביחד ת'אמת
להסתכל על החיים בלי לפחד
את יודעת, אני אף פעם לא זוכר
אני רק מרגיש ואת זה אני כותב
כי לא סתם
לא סתם הכול פה מסתובב, לא סתם
לא סתם
תראי, אני אוהב לא סתם
לא סתם
לא סתם הכל פה מסתובב, לא סתם
לא סתם
תראי, אני אוהב לא סתם
לא סתם הכל פה מסתובב, לא סתם
לא סתם
תראי, אני אוהב לא סתם
לא סתם
לא סתם
לא סתם"

יצאתי הלילה

פגשתי חברה טובה

שלא נפגשנו הרבה זמן

יחסית אלינו

התעדכנו

צחקנו

שיתפנו

הערנו אחת לשניה

שעלינו קצת במשקל

(שזה אישיו רציני אצלי אבל זה לפוסט אחר)

לאט לאט הצטרפו עוד אנשים

היה כיף

שמח

מסומם

הייתה אווירה אוהבת

נעימה

המשכנו לעוד מקום

גם שם היה כיף

אבל in the back of my mind

אני חושבת עליו

מתגעגעת

כמהה

כואבת

עצובה

לא מצליחה להנות מהאושר

שעוטף אותי

לא מצליחה להרפות באמת

מנסה

משקרת

בעיקר לעצמי

כי אין ברירה

אין אפשרות אחרת

אני שקועה

בתחתית ואין יותר לאן

לרדת

השתיקה שלי
זו הצרחה הכי גדולה
שבי
השתיקה שלי
זה הכאב הכי כואב
אצלי

וכשהשקט יפול כמו חול
קולי לאיש לא יגיע
אני יכולתי לבכות אבל
פחדתי שזה יפריע

היא אמרה

והיא צודקת

אז מה?

אני כמו אחוזת דיבוק

מחכה לו

שיבוא

שיכאיב לנפש שלי שוב

העיקר שיבוא

שיפרוק את שעל ליבו

בלי לטרוח לשאול לשלומי

אפילו לא בטעות

ועדיין

אני נמסה כמו גלידה בשמש

טיפשה

קטנה

אפסה

אף פעם לא קרה

שלא הצלחתי לשחרר

גם כשברור שנאחזת באוויר

זה נגמר ממזמן

איך הפכתי לכזאת דפוקה?

כן. אני דפוקה

אין מילה אחרת לתאר

חסרת עמוד שידרה

יש אותי מולו

ויש אותי מול שאר העולם

שני אנשים שונים

הבטן מתהפכת לי

העיניים כבר לא מפיקות דמעות

העצב שורף, בוער

אני מתוסכלת

אני כועסת

אני מאוכזבת

ויש לי רק אותי להאשים.

אני נזהרת

אבל מודה

שייתכן והראיה

הופכת פחות

מטושטשת

הפתיל מתקצר

פחות טולרנטית

עדיין לא מפגינה 

אבל מההיכרות שלי 

עם עצמי

זה יוקרן ממני

באופן טבעי

אני כעוסה, אני מרגישה קטנה ותמימה

אבל מבינה ולוקחת אחריות.

אני בדרך

כואב, שורף

אבל

זאת הדרך

הדפוקה

השגויה

הכואבת

שורטת

מצלקת

זאת הדרך שלי

אני צריכה לעבור אותה

בלי קיצורים

בלי וויתורים

להסתכל לאמת בעיניים

אין לאן לברוח

והפעם גם בלי רעשי רקע

שומעת את רחשי הלב שלי

את המחשבות שלי

מרגישה את הדמעות

את הצמרמורות בגוף

את הבטן מתהפכת

זאת אני מול עצמי

לבד

כי בחרתי

כי החלטתי

כי אי אפשר אחרת

זה עד הסוף 

עד הקצה

עד שלא יישאר 

מה לשרוף, מה לאבד

כדי שאוכל להיות נקייה

ולהתחיל הכל מחדש.

"אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי".

אני אדם שלוקח אחריות על מעשיו

בין אם על הטוב 

בין אם על הרע

במיוחד כשהמעשה/ההחלטה/ האמירה

או וואט פאקיניג אבר

משפיע על מישהו אחר

המישהו הזה

לפעמים זאת אני

קיבלתי החלטה

ביצעתי מעשה

בראש צלול (טוב, לא לגמריי)

בידיעה והבנה של המשמעויות

לי לא קורים ניסים

"הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב"

ועכשיו כשזה מחלחל

והאדרנלין שוקע

הכל מתבהר

אני מבינה שיש לי 

רק את עצמי להאשים

שעכשיו הכל עליי

הכאב, התסכול 

העצב התהומי 

הכאב בבטן

הדמעות

המחנק בגרון

אין בי תקווה לגלות

שאולי משהו ישתנה

שלפתע אתבדה

התקווה היחידה שנותרה

שייכאב לי מספיק

שהכל יישרף, שלא יישאר כלום

ושאוכל להתחיל מחדש

זה עדיין סוד

אף אחד לא יודע

בפעם הראשונה

הצלחתי

לסתום ת'פה

ללכת עם הלב הטיפש שלי

בלי לקבל אישור מאף אחד

בלי לשמוע דעות או המלצות

בלי ביקורת חיצונית

בלי שיפוטיות מהסביבה

בלי גילגול עיניים

חיכיתי לרגע הנכון

ופעלתי

לא אופייני לי

אבל מי אני?

אין לי מושג

הלב קבע

והמוח נתן הוראות בהתאם

היה שבוע קשוח

מהרבה סיבות

אירועים

חוסר בשעות שינה

מניחה ששוב טעיתי

יודעת שיכאב

"עדיף הטירוף השיגעון

רק לא הפחד

הוא גומר אותי"

אני מנהלת משרד

אין לי אפשרות

להתפרק בעבודה

אני בפרונט

צריכה לתחזק את המשרד

עם מזכירה נוספת

וזה מסיח את דעתי

אני מתזזת ממשרד למשרד

הולכת חוזרת

מדברת

צוחקת

אפילו משתפת 

במה שקרה אתמול

ואני ממשיכה כרגיל

אבל ההרגשה, תאונה

בערב בבית 

הקושי ניכר

היה לי קשה

העצבים רופפים

הסבלנות קרובה

לקו האפס

סיימתי עם הילדים

ונסעתי אליה

לבכות, לפרוק

להיות

זה עשה לי נעים

זה ליטף

שיחרר

הרגיע

השקיט

תודה אהובה. תודה.

על הכל יש תוית 

לא תמיד מציגים את המחיר

אבל הוא שם

נחשף ברגע שמתאים לו

כשהוא מרגיש שזה נכון

שום דבר לא בחינם

שום דבר לא בחינם

המחיר לא תמיד "כספי"

המחיר לא תמיד "חומרי"

אבל הוא בדרך כלל

נחשף 

רק אחרי מעשה

וגם המעשה

לא חייב להיות מעשה "אקטיבי"

גם הנפש פועלת

ולא רואים

עד שכבר אי אפשר להסתיר

והיום

הלילה

לא הצלחתי לחפות

על מעשיה של הנפש שלי

היא עלתה על גדותיה

חוויתי התקף חרדה (להלן "המחיר")

מהקשים שידעתי בשנים האחרונות

אין טעם להתייפייף ולהגיד שהופתעתי

שהוא הגיע, ההתקף

שהנפש כבר לא הצליחה לספוג

והכל התפוצץ

גלש, געש

זה לא שלא היו סימנים מקדימים

אבל כמו לידה

הכאב הוא שונה מכאב של צירים

ולפעמים צירים מרגישים כלכך

כואבים ואז מסתבר שיש עוד זמן

עד הלידה עצמה

הלב שלי דפק, זעם

הרטיט לי את השדיים

הכאיב לי בחזה

ממש הכאיב

הבטן התהפכה

עד כדי הקאה

ולקח זמן

עד שהלב נרגע

וחזר לפעום בקצב רגיל

עד שהצלחתי לנשום באמת

ולא בקושי אדיר

לקח זמן עד שהדמעות יבשו

ועד שהצבע חזר קצת לפנים

לא הייתי מוכנה לזה

לא התכוננתי לכזאת עוצמה

מעבר לכאב, גם הייתה חוסר מוכנות

הייתה בהלה

כל מה שקורה

קורה מסיבה

שום דבר לא סתם

שום דבר לא בחינם

לכל דבר יש מחיר.