|
|
|
הבוקר, בסביבות 03:30
פתאום נפל לי האסימון
הוא שוב הערים עליי
שוב התרגשתי, שוב התקפלתי
שוב לא עמדתי על שלי
והפכתי לחסרת עמוד שידרה
אני כועסת, זועמת, רותחת
על עצמי, עליי
איך הגעתי לכאן?
איך אני, הגסה, הוולגרית
זו שהקוצים שלה שלופים
או נשלפים בטבעיות
הפכתי לשלולית, לרכיכה
קיבינימט איתי
אני צריכה לשנות
אני צריכה לבחור
יש מצב נתון
איך אני מתמודדת איתו?
איך אני לא מאבדת אותו
איך אני שומרת על עצמי
משהו חייב להשתנות
הריי מישהו ייפגע
מישהו=אני
איך אני מונעת את הבכי הבא
את תחושת העלבון
את האכזבה?
איך אני לא מצפה
השתיקה שלי אילמת עבורו
שקטה, דוממת
השתיקה שלו, צורמת, שורפת, משתקת
אותי
אני לא בטוחה שיודעת אחרת
לא בטוחה שאפשר להמשיך ככה
איך משנים גישה למישהו
ואולי זה צריך לגרום לי להבין
שזה לא בשבילי
שאני מי שאני
עם הטוב, הרע, הרגש
עם הצרכים שלי
עם הנתינה
ועם הצורך לקבל חזרה
איך הגעתי לכאן
איך בן אדם אחד
שאני יודעת כמה הוא רקוב מבפנים
יודעת שהזוהר שעוטף אותו
הוא חיצוני ומזויף
כבש את הלב שלי, את הנפש
ואני לא מצליחה לשחרר
חייבת להשתנות
חייבת לשנות
אני צריכה ללמוד
להיות "כלבה", קרה, אדישה
ללמוד את כללי המשחק
בלי להרגיש חרא
בלי להרגיש אשמה
בא לי להרים ת'ראש
להבין מבפנים: אני מתנה! אני זכות! אני מהממת
אני טובה!
מישהו מכיר מישהו שיכול ללמד אותי?
הדברים נאמרו
הגבולות הוצבו
האמת נאמרה
עכשיו אני צריכה להבין, להחליט
אם מסוגלת להתמודד
אם רוצה
אם יכולה
מה היתרון ומה לשלילה
"אל תשווי את עצמך לערימה של כוס"
"לא מכיר משהו כמו שיש ביננו, לא היה לי כזה"
"את יודעת הכל, יותר מכולם"
"אבל היכולת, הרצון, החיים, לא מאפשרים
שזה יהיה כמו פעם".
"גם אם לא נדבר שנתיים, זה לא משנה את עומק החברות ביננו, רק תיהי בטוחה בזה"
אמר.
אני צריכה להחליט
איפה זה פוגש אותי
ולבדוק
"איך זה מרגיש
להיות תמיד בצד, אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב"
-שישי-
ואולי הוא לא אשם בכלל
אולי זה החינוך שקיבלתי בבית
שתמיד צריך להתיישר על פי הרוב
על פי החזק שקובע את הקצב
לפעמים זו אני
לרוב לא.
הוא שולט בי
בין אם בידיעה או חוסר ידיעה שלו
הלב שלי קשור באצבעות שלו
כמו בובה על חוט
המחשבות שלי מלאות בו
והוא..הוא..האפס המאופס הזה
נהנה מכל רגע
השקט שלי לא מעיר אותו
לא מדיר את שלוותו
השקט שלו מטריף לי את הדעת
משחק לי בלב
והוא יודע
ואני יודעת
לא מפנימה
לא מבינה
לא מרפה
חוזרת לעוד סטירה
לעוד בוקס בבטן
שוב
ושוב
ושוב
סעמק
זה עניין של שעות
להיות או לחדול
ואני לא מצליחה להחליט
מה עדיף
מה נכון
דרוכה
מצפה
בקושי נושמת
תוהה איך זה ירגיש
איך מרגיש להיות?
איך זה ירגיש לחדול?
השניה הראשונה
הרגע הזה
שבו ייפול הפור
שבו תתקבל ההחלטה
שממנה לשם שינוי
בניגוד לפעמים הקודמות
אין
דרך
חזרה
להיות או לחדול
קרה לכם פעם שרציתם שמשהו יקרה
אבל באותה המידה ייחלתם שהוא דווקא לא?
אז כזה.
יש מין נורמה לא כתובה
נורמה "מוסכמת בשתיקה"
אמא חזקה
אמא לביאה
אמא יכולה הכל
אישה, גם אם לא אמא
רעיה, בת זוג
מצאתי את עצמי בשעה 08:00 בבוקר
יושבת על ספסל בגינה
ובוכה את נשמתי
מרגישה את הפנים נשרפות
הדופק מתגבר
והקטנה שלי ליידי
מסתכלת עליי במבט חד
ומצווה עליי: אמא, תרגעי!
אני לא מצטערת על הדרך שעברתי
הכל קרה כי היה צריך
מנסה לשלוט במה שקורה
במה שיקרה
זה כבד עליי
זה יותר מידי
"ומותר ומותר לי למות"
דיי מסכם את זה
דיי מתאר את מי שאני
את מה שאני
מולו
רק מולו
אחד מתעלם
אחד מת לזיין אותי
והוא
רק הוא
גורם לי להפוך את עורי
אני אפסה
מודעות זה חשוב
מודעות זה כואב
אבל הכי קשה זו ההבנה
ההכרה ואולי הכניעה
א פ ס ה
יש מילים
יש משמעויות למילים
יש כאלה שהגל
לא יכול לשטוף אותן
הן נחקקו,
נצרבו בבשר החי
והותירו צלקת
יש מילים
להן יש משמעות
ויש שהופכים שיכורים
מרגש הכוח
אומרים שאדם שיכור
אומר דברי אמת
והמילים שנאמרו,
מילים שהביעו אמת, כואבת, מרה
גם חשפו מציאות עמוסת שקרים
מעדיפה לחוות את האמת המרה
כל יום מחדש
מאשר לחיות חיי שקר
אני עדיין לוקחת אחריות
שום דבר לא השתנה
הכל אותו דבר
אבל במסווה
הכאב שלי הפך שקוף
לפעמים אני בקושי מבחינה בו
אבל אז פתאום
הוא בא, להזכיר
שחלילה לא אשכח
שחלילה אפסיק להרגיש
הלכתי אל הנודע
וידעתי
אבל הלכתי
כי בחרתי
כי אולי הפעם כבר שורף מספיק
כדי שלא אצא לדרך שוב
אולי הפעם
