|
|
|
נכון לעכשיו
אין ביטוי חיצוני לסערה
שמתחוללת בתוכי
מבחוץ הכל רגיל
רגוע, שקט, בשליטה
הבכי, הדמעות, הצרחות
התסכול, האכזבה
כל קשת הרגשות
נצורים, עצורים, מאופקים
מחכים להתפוצץ
אני קמלה
אני נובלת
אני עצובה, עצב אמיתי
יש לי חור בלב
שלעולם לא ייתמלא שוב
שאני מתגעגעת
שאתה חסר לי
ששורף לי
בכל רגע נתון
בכל נשימה
בכל מחשבה
אני שונאת את זה
שאתה לא מרגיש שום דבר
אני לא חסרה
לא כואב ולא שורף
אני נלחמת בכל השדים שלי
אני משתמשת בכל מה שיש לי
נאחזת בכל שביב של תקווה
משקרת לעצמי בלי סוף
אבל, האמת מנצחת, תמיד.
שורף לי בלב
שורף לי בנשמה
שזה מה שנשאר
או שהכל נגמר
בשתיקה
בהתעלמות מצידי
זה קשה, יותר מהכל
יותר מזה שלא ניסה שוב
שלא הביע תמיהה
הריי, לא אופייני לי לא להגיב
ועדיין
הוא בוחר לעצום עיניים
להמשיך לסמרטוטה הבאה
ותוך כדי כתיבת המילים
אני מבינה
שאני בדרך הנכונה
שהכאב שאני מרגישה
הוא מלמד
הוא נכון
הכרחי
"לא סתם, הכל פה מסתובב, לא סתם"
אני משתדלת לשמור
על תחושת השלמות
שבהחלטה שקיבלתי
לא לפתוח את ההודעה
לא לקרא אותה
"זר לא יבין" כמה זה משמעותי
בשבילי
עבורי
לי
שאני? אני? טוש
לא תגיב לדייר של הלב
במשך 4 ימים שלמים
אני לא האמנתי שאצליח
לא בלי תחושת אשם
שתצליח לחדור
בין הסדקים של הלב
וכמו שיהורם גאון או הראל סקעת
אמרו: "הנני כאן"
(תלוי בגיל הקורא.ת)
אני מזכירה לעצמי
את התחושה אחרי כל התכתבות איתו
את העצב
את העצבים
את פעימות הלב
את גל החום שהיכה בי
את הבושה, את המבוכה
שבלי להגיד הרבה
הוא אמר: "את חסרת חשיבות"
בנתיים אני עומדת בהחלטה
"ומה יהיה מחר, אין איש יודע"
המצפון הורג אותי
הלב מתפוצץ
המוח מנסה להרגיע את הרוחות
ועדיין
תוהה לעצמי אם זאת הדרך
להתעלם
לא לפתוח את ההודעה
תוהה אם בכלל שם לב
(ייתכן שכן ובאותה מידה בדיוק ייתכן שלא)
מנסה לקבל אישור
שמותר לי
מותר לי להרגיש
בעמדת "כח"
פעם אחת להרגיש
שאני זו ששולטת בסיטואציה
שבפעם הראשונה
אני לא מתכופפת
אבל המצפון
המצפון הורג אותי
הריי, לא הייתי רוצה שהוא
ייתנהג אליי ככה
ובעצם....
הוא התנהג בצורה
הרבה יותר...
עצרתי לראות
וגיליתי כמה זה עולה לי
זו הרגשה מוזרה
אני בפעם הראשונה
מרגישה שלא נלחמת
בעצמי
באמת מרגישה שלא אוכל
לשאת שיח לא נעים נוסף
לא אוכל לשאת שוב
לגלות ששיקר, שתירץ
ששם אותי בתחתית סדר העדיפויות
אני יודעת ומבינה את מקומי
ואולי זה קצת מקל
אני מתגעגעת לטוב שהיה ביננו
מתגעגעת אליו, אליי, אלינו
מתגעגעת למשהו, מישהו, מישהי
שכבר לא קיימים
הריי מגיע לו
מגיע לו שלא אגיב
שלא אפתח את ההודעה
שלא אעמוד דום
שלא אתרפס
שלא אנזל כמו גלידה בשמש
אבל גם לי מגיע
מגיע לי להרגיש שלמה
להאמין, באמונה אמיתית וכנה
שמי שפוגע, מזלזל, מעליב
לא אמור לקבל ליטוף ונשיקה
מותר לי גם
להגיב בדרך היחידה שאפשרית
התעלמות
יש לזה מחיר
מתהפכת לי הבטן
הלב דופק חזק ומהר
יודעת שיגיעו התהיות
אם ינסה שוב לכתוב
אם אני אהיה חלשה לרגע
ואכתוב
האם יענה? או יחזיר בהתעלמות
ימים יגידו
בנתיים, צעד צעד
בקצב שלי
שנכון לי
לי
הדייר כתב לי אתמול
עדיין לא פתחתי
עדיין לא קראתי
"לכאורה"
מבחינתו, ההודעה לא נקראה
זה מה שחשוב
הייתי נוהגת לתהות
למה כתב
מה גרם לו לחשוב עליי
הנה, הוא התגעגע
והפעם זה שונה
הפעם במקום לשאול
עניתי לעצמי
הוא לא חשב עליי
הוא לא התגעגע
הוא חזר לבדוק שאני פה
מחכה לו, מתייצבת
הזכרתי לעצמי
כמה חרא הרגשתי
אחרי כל שיחה איתו
הזכרתי לעצמי
שגם כששהה בחו"ל
לבד
בלי המשפחה
בלי הילדים
הוא לא "מצא" את הזמן
או לא רצה לבזבז את הזמן
בשיח איתי
משפט קצר שכתב פעם בכמה ימים
וזהו
מזכירה לעצמי
שלא מצא זמן לפגוש אותי
במשך קרוב לשנתיים
גם כשהיינו באותו אולם
באותה ההופעה
ביקש שאבוא ואז.. החליט ללכת
בגלל מישהי אחרת
לא אוהבת לא לענות, להתעלם..
זה נוגד את מי שאני
אבל אין ברירה.
אין
"היי"
ככה פתאום
כאילו כלום
הלב שלי מתפוצץ
ואני לא פותחת את ההודעה
אני לא מסוגלת לענות
אין לי מה להגיד
ובכל פעם שנתתי צ'אנס
הכאבת
מוקדם לי מידי
ואולי אף פעם
זהו
הגעתי לנקודה
הגעתי לשלב
שבו לא נותר לי
מה לעשות מלבד
להרים ידיים
אין מה להגיד
אין מה לשאול
התהיות כבר לא משתוללות
אני כבר לא מחפשת תשובה
מצאתי
לא נותר אלא לקבל את המצב
לכאוב
להפנים
להמשיך הלאה
אין ברירה
זה מה יש או אין
