הלב שלי.

ההגיון מבין, הוא הפנים

זה מת. נגמר. 

מה שהיה כבר לא יחזור

אני בלופ מתמשך

שלא נגמר 

ויש לי סחרחורת.

אני מחפשת תירוצים, סיבות

הסברים, שקרים שיישמעו הגיוניים

רק כדי שייכאב פחות

אבל בסוף כואב יותר ויותר.

צריכה שייקח ממני את התקווה

את הכלום הזה שאני נאחזת בו

את ה"חסד נעורים" לימים היפים 

שידענו.

תגיד לי שנגמר

שמיצית, שמאסת

תן לי את הסוף שאני לא מסוגלת

לתת לעצמי.

סמרטוטה.