אולי אלה הימים של לפני המחזור
בהם הכל רגיש ולחוץ
אולי אלה הם החיים שלי
עליות, ירידות
תקוות, אכזבות
ריצוי, מיצוי
ריקנות.
הלב שלי לא מסוגל להכיל
הוא, אני, מנסה, מנסים
אבל הסטירות הופכות
חזקות יותר
קשות יותר
אני לא בנויה לזה.
למה הכל חייב להיות מסובך?
למה אני חייבת לקחת הכל קשה?
לא מסוגלת להקליל, לזרום
לא ליפול מכל שטות
לא להתרגש מכל אדיוט.
ויש אותו, שהוא תמיד שם
בראש, בלב, במחשבות
הוא בא, הולך, חוזר
עושה בי כרצונו
אני מאפשרת לו
מסכימה
ואז הוא מפסיק.
אני נשארת לבד
עם תחושת האשם
עם תחושת הריקנות
והציפיה שלא נגמרת
לא משנה כמה גדולה
תהיה הכתובת על הקיר
ולא משנה כמה בוהק
יהיה אורם של הנורות האדומות.
מורחת על הפרצוף
חיוך מזוייף
שמסתיר את העצב
את הסערה שמתחוללת
סמים, חברים, מוסיקה
וכמה שקרים, אוי השקרים.
אולי אני לא בנויה לזה
אולי צריכה לברוח מהכל
להפסיק, להתרכז במלחמה מול עצמי
קשה ככל שתהיה
השאלה, אם אנצח
ומה יישאר לי בסוף
מה יישאר
ממני
