הוא כתב לי אתמול
זה שאני כותבת אליו
זה שאני כלכך מתגעגעת אליו
זה שריסק אותי שוב ושוב
ולמרות או אולי בגלל
תמיד חזרתי
גם כשאיימתי לעזוב.
היום לפני חמש שנים
כתבתי לו בפעם הראשונה
אחרי שראיתי אותו על הבמה
פתאום שמתי לב אליו
כי הוא כבר שנים שם
על הבמה.
ואתמול הוא כתב לי
שבועיים מאז השיחה
שהחלטנו שננסה שוב
חיכיתי, כל יום
כל ערב ולילה
אולי הוא יחשוב עליי
אולי הוא ייכתוב לי
ולא התפתתי, לא כתבתי
לא אפשרתי למחשבות שלי
לצאת החוצה
לא נתתי להן תוקף.
התרגשתי כשהשם שלו
הופיע על המסך של הטלפון
הלב החסיר פעימה
הוא תמיד, מחסיר בגללו
זה לא בשליטתי.
הייתה שיחה יחסית קצרה
אני בחרתי לסיים אותה
אחרי שניסיתי להיות
קרה, קורקטית, עניינית
אבל היו הבלחות של רגש
אני לא מצליחה
להיות אדישה אליו.
עם זאת
הלב לא פעם בחוזקה כמו פעם
לא נמסתי, לא השתוקקתי
למוצא פיו
ועדיין, ביקשתי שיקדיש לי זמן
שניפגש, שנסתכל בעיניים
שיוכיח לי שלא סתם
ביקש שננסה שוב
למרות שזה ברור
ואין טעם לקוות.
"לא יודע לומר, מה הולך לקרות
אם זה ריח של סוף
או רק תקופת מנהרות"
שישי היום.
