ביום שישי
כתבתי לחתיכוש מהבר
"אגיע לבר בשלישי/ חמישי
אשמח לסיים איתך את הלילה"
היום, הוא ענה. חייכתי.
"הלילה יש מצב, אבל אתמול הייתי
בבר, לא חושב שאגיע גם היום"
לא פתחתי את ההודעה.
לא קראתי.
אחרי שעה, כתב:
"תבואי אחרי?"
כמובן שעניתי בחיוב
ושמחתי. ממש.
הרבה זמן שניסנו להיפגש
ולא הסתדר
ובאמת שיש ביננו חיבור
פיזי משוגע.
הלכתי לבר עם חבר טוב
אמרתי לו שהערב יסתיים
בסביבות 00:30
פירגן :)
בשעה 23 חתיכוש שולח הודעה
"את כבר בבר?"
עניתי שכן
שאצא אליו ב 00:30
הוא: " סבבה, תשלחי הודעה לפני
אולי ארדם"
כתבתי לו בחצות
ענה: "בדיוק נרדם, מצטער עבר עליי יום ארוך".
ירד לי כל האוויר
התבאסתי ממש
וישר סרטים רצים בראש
שכבר לא בא לו
שמיצה
שזה ככר לא מרגש
ככה יותר קל לי להתמודד.
כל זה אחרי שהבחור שלקח לי חתיכה מהלב
העלה סטורי, הצצתי, מספיק כדי שלא יידע שראיתי
הוא בסטודיו. לא חושבת שהעלה את הסטורי
מסיבה שקשורה אליי, לא. ממש לא. אבל ויש פה אבל
גדול. אני מכירה אותו. זו הדרך שלו לעדכן את שאר
ה"חברות" שהוא לא בבית. הוא גם יודע שאם אראה
את הסטורי (ראיתי, הוא לא יודע)
אתבאס שלא קיים את ההבטחה
ושוב לא הזמין אותי ושוב אני מבינה
שאין לו עניין בי. וזה מרסק.
אז לכמה שעות הצלחתי לנשום
לחייך, לקוות, לצפות, לדמיין לפנטז
ונגמר הזמן.
זמן לחזור למציאות שבה אין לי מזל
ולי, לי לא קורים ניסים.