הלב שלי.

יש יום בשבוע

שבמשך שעה שלמה

אני לבד

רק אני, עצמי, שמיים

וציפורים מצייצות

לכאורה שעה קסומה

רגועה, שלווה

שעה שבה אני יכולה

צריכה, אמורה

להרפות

להניח לנפש

לנשום

אבל אני כמו שאני

לא מסוגלת

והזמן הזה

הופך להיות

קשה מנשוא

המחשבות מנצלות

את ההזדמנות

לחשוב על כל מה

שלא צריך

על ההוא המתוק 

שהכיר לי את המקום הזה

על ההוא שלא חזר אליי

על חתיכוש מהבר

על זה שהיה פה 

הלך, חזר ושוב

החליט להשתבלל

וכמובן, על הדייר

שהתנחל לי בלב

יש סיכוי שאראה אותו מחר

יש סיכוי שלא

אבל מה אם כן?

האם כל העבודה שעשיתי

בלבנות מגן, חומה

שכבת הגנה

הכל יירד לטמיון?

שוב תהיות, שאלות

אגו מול לב

להגיד משהו? לא להגיד?

רק להודות?

וזה בכלל מוקדם מידי

...

"הכל יכול לקרות"