הלב שלי.

הרבה זמן שלא כתבתי

ניסיתי לברוח מהמחשבות

או לתת להן לשקוע בראש שלי

אבל הן חזקות מהכל, או לפחות ממני

חודש בדיוק שאני מובטלת

פתאום שקט

פתאום בית ריק

אני ליטרלי לבד

אין שום הסחת דעת

התהוותה לה שגרת יום

ריקה מתוכן ומשמעות

חושבת על הדייר של הלב

יותר ויותר

אני עצובה

אני שבורה

אני בדיכאון

יש לי חור בלב שלא ייתמלא לעולם

כל יום נלחמת מחדש

לא לכתוב לו

לא להיכנע

לא לתת לו את הסיפוק

כמו מנטרה משננת לעצמי:

"אם נעשה את אותה הפעולה שוב ושוב, לא נקבל תוצאה שונה"

אמרתי לו הכל

לא פעם

הוא יודע, הוא לא טיפש

אבל אני גם מנסה לדעת

להפנים, להבין, לקבל

ולא לפחד מהפחד

אני לא אוותר על עצמי

אני אנצח את הדייר של הלב

אנצח את עצמי