שוב רבנו
אני ובעלול
אנחנו לא יודעים
"לריב"
זה תמיד פיצוץ
תמיד מ 0 ל 5000
ואני יכולה להאשים אותו
וללכלך עליו
אבל בוחרת להסתכל במראה
להסתכל בעיניים שלי
ולהבין שאני לא בסדר
בניתי לעצמי חיים נוספים
לאלה שהכרתי
חיים נפרדים
שאף אחד לא באמת מכיר
ואף אחד לא באמת יודע
בטח שלא בעלול
ולא מגיע לו
והוא מרגיש
הוא לא טיפש
הוא לא שה תמים
אבל אני הפכתי לאדם נוראי
שלא מעריך את מה שיש לו
בבית
גבר שכבר לא מוצאים היום
גבר שאוהב אותי
אוהב, באמת אוהב
שגם אחרי 12 שנה
נמשך אליי כמו בפעם הראשונה
שנפגשנו ושכבנו
נותן לי חופש
נותן מקום לשינוי שחל בי
אבל באופן טבעי
מצפה שאעריך את זה
ושזה יעשה לי טוב
ושהטוב הזה יבוא ליידי ביטוי
בבית והטוב הזה לא מגיע.
"רק בימים שאת יוצאת עם חברות,
את מבסוטית"
והוא צודק
ואני טועה
אני טעיתי
פגעתי בו
גם הוא פגע בי
הביא אותי לקצה
עזבתי את העבודה אחרי 17 שנה
והכעס כלפיו יוצא החוצה
אני לא שולטת בזה
אני רוצה להיות טובה יותר
אליו
לילדים שלי
בעיקר לעצמי
ובתוך כל החרא
מייחלת שהדייר של הלב היה פה
נותן לי עיצה מנקודת מבט של גבר
מנקודת מבט של מישהו שמכיר
את הנפש שלי
והוא לא פה
ובעלול לא פה
ואני יצאתי מהבית
יושבת בגינה הציבורית
כמו אפסה מטומטמת
בוכה, מעשנת, שותה קולה
אני לא מצטערת על כלום
אבל הלוואי והייתי יכולה להחזיר
את הזמן לאחור
ולעשות הכל קצת יותר בחכמה
להיות מסוגלת לראות את מי שמולי
ולא רק את עצמי
וכשאני מסתכלת על עצמי
אני לא אוהבת את מי שאני רואה
לא מבפנים
ולא מבחוץ.