הלב שלי.

צופה בטלוויזיה

מזפזפת

והדמעות זולגות

הבטן מתהפכת

אני לא קולטת

ספק מבינה

בוודאות מדחיקה

כזאת אני, מדחיקה

האבות, האמהות, האחים, האחיות

נשברים לרסיסים מול מסך הטלוויזיה

הסרטונים של אותו יום נורא 

לא נתפס שעברו שנתיים

לא נתפס

אותו בוקר, ברחנו, 

השקט שרר באוטו

אף אחד לא דיבר

לא הפעלתי את הרדיו

לא את הטאבלט של הילדים

אפילו הם, הקטנים

הרגישו, זה זמן שקט

רק להגיע הבייתה

רק להגיע הבייתה

ויש אנשים

שהיו בבית שלהם

ואינם עוד

שהיו במקום הכי בטוח 

לפחות כך לימדו אותנו

והם

אינם

עוד

איתנו

אני חייבת להבטיח לעצמי

לחיות כל יום מחדש

הדייר של הלב

חתיכוש

כל החברים, חברות שהיו לי

תחושת הבדידות

הכעס

המירמור

להכיל ולחבק

את הטוב

את הרע

מבטיחה לעצמי להודות

שיש לי את הזכות

להרגיש