הלב שלי.

הרבה זמן שלא

לא כתבתי

לא פרקתי

לא שיחררתי

לא הזדיינתי

הרבה זמן שמזייפת 

הרבה זמן שלא "מייק איט"

מחייכת, מתפקדת

אבל רקובה מבפנים

וכבר לא נשאר שום דבר

"חי", "בריא" 

הפכתי לשקר מהלך

דד וומן וולקיניג

חשבתי שאתרגל

לתחושת הבדידות

ללבד

להבנה שאם לא אושיט יד

היד לא תושט אליי

להבנה שאם לא אראה את עצמי

לא רואים אותי

אני מונחת בצד

"רזרבה"

זה כואב

זו הרגשה שאני לא מבינה

איך אפשר להתרגל אליה

לחיות לצידה

ובוכה

ומנגבת את הדמעות

כי אסור

ונושמת

מסדרת את הבעת הפנים

וממשיכה

כל יום לפני שהולכת לישון

אומרת לעצמי:

"טוש, שרדת עוד יום

עוד יום"