הלב שלי.

שכחתי

שכחתי איך לנשום

שכחתי איך זה מרגיש

המועקה מחניקה

והפכה להיות חלק ממני

כל בוקר פוקחת עיניים

והלב באוטומט

מדמם והדמעות

זולגות מעצמן

אין לי שליטה

איבדתי אחיזה

הכל ידוע

הכל ברור

אין איפה להסתתר

אין סיבות

אין תירוצים

הפרתי את השתיקה

לא עמדתי בפניה

ועכשיו זה ייכאב

שוב

שוב ייפתח הפצע

שוב לחכות שיפסיק הדימום

שהפצע יגליד

אולי הפעם אצליח

לא ליפול שוב

לא לפתוח את הפצע

לתת לו להשאיר צלקת

שתזכיר

אבל אני תמיד שוכחת...