write or die

היא צופה אל הבאות..

יום הזיכרון הכי עצוב שהיה למדינת ישראל.

כולנו מרגישים את הכאב הקולקטיבי. 

גם מי שלא היה קשור באופן אישי לאנשים מה7 לאוקטובר 

מרגיש כאילו שברו ממנו צלע.

הכאב הוא בלתי נתפס. 

פילוג העם, האנטישמיות בעולם, וכאב על היקירים שנפלו

והחטופים, בהחלט שבר בנו משהו. 

מקווה לימים של שלווה ואחדות 🙏🏻

שעדיף פשוט לא לדעת 

זה מעיק להסתובב כל היום עם מועקה. 

צעיר

חמוד

שלא אכפת לו שרודים בו (רק אם בא לי ולא כי זה מדליק אותו)

עדיפות לאחד עם ocd

שרוצה רק לשרת ולנקות

אם אפשר שפוי במוחו

ושלא ירצה להסתובב לי כאן בחוטיני ופלאג בתחת

הבלוג מדבר לשני המינים

*זהו נשבר לי לשרת את עצמי 

לתעל את האנרגיה שלי לאן שלא צריך

אני מתמוגגת מאוכל.

מתחשק לי לעשות הזמנה מטורפת של דברים שמעולם לא טעמתי,

ולנסוע למקומות שמעולם לא ביקרתי.

להריח ולטעום תרבויות חדשות.

אוכל טוב, עשיר בטעמים. 

אני אוהבת לטעום, לנסות, גם אם לא טעים לי. 

להיפתח, להעביר את החושים והמוח חוויה. 

מזכיר חוויות, אנשים, רגעים. 

הלב מתמלא, מכל הטוב הזה שעולם נתן לנו.

ברור שאלך תמיד עם חולצה שיש עליה שליכטה של משהו

מחפשת מזרחי מחמד שיארח אותנו.

הכרחת אותי במשך יום שלם לדחוף לפה 100 מסטיקים.

בסוף היום כאבה לי הלסת והכל נדבק לי לשיניים.

הורדת אותי לברכיים, הפה נפתח מכובד המסטיקים, והתחלת לחפון לי את הפה עם האצבעות שלך.

זה לא יצא בגוש, זה רק מתח ונמתח.

שנינו מסתכלים בעיניים.

הנשימות כבדות, ואני רואה לך בעיניים שאתה מתחמם.  

הדופק עולה, ואתה כועס.

אתה כועס שהזין שלך מתחיל להתפוצץ בתוך הג׳ינס בגללי.

אני רואה איך הגלגלים שלך רצים בראש ואתה רוצה להעניש אותי, כי כואב לך בג׳ינס.

אתה ממשיך למשוך את המסטיק וכולי נוזלת רוק.

אני מרגישה את האנרגיה שלך הולכת ועולה, ואני מתחילה לדמוע.

אני כלי במשחק החולני שלך , ואתה כל כך אוהב את זה.

אתה כל כך אוהב אותי.