יוצא לי הרבה להכנס איתך למעלית.
אתה קטן ממני בהרבה, אולי אפילו בעשור.
אתה תמיד בוחן אותי, בחוצפה. חוצפה של ילד.
אני מסיטה את המבט כאילו לא רואה.
אתה גבוה ממני ביותר מראש, וזה קצת מוזר שאתה פיזית גדול ממני אבל בגיל הרבה יותר קטן.
אתה לא גר בבניין אני יודעת. כנראה מבקר חבר.
מפעם לפעם אתה חוצפן יותר, בוחן יותר, מתקרב.
אני אוהבת לעשות עצמי נבוכה, כאילו מתעלמת.
קבעתי לצאת עם חברות באותו ערב, התלבשתי קצת חשוף, כשהשדיים הכבדים שלי מציצים מהחולצה והאיפור היה מושלם.
נכנסתי למעלית ולחצתי על קומת החניון.
המעלית נעצרה ב0 ואתה נכנסת. השפלתי מבט לריצפה.
לא לחצת על שום קומה, ירדת איתי לחניון. הייתי מבולבלת אבל שתקתי.
נפתחה המעלית והחניון (כהרגלו) חושך כמעט מוחלט.
יצאתי מהמעלית ואתה יצאת אחרי.
הייתי באמת מבולבלת והלב קצת דפק לי.
הסתובבתי אחורה בכדי להדליק את האור, וחסמת אותי.
הרמתי את המבט והסתכלתי עליך, והתחלת לאט להצמיד אותי לקיר.
הבלבול , הפחד, הנשימות הכבוד שלי, הלב שדפק והאדישות שלך לחוסר אונים שלי, גרם לי לשלולית יפה ורטובה.
התחלת להצמד אלי והרוק בקושי ירד לי בגרון. ראיתי איך אתה מתענג על זה, איך הפחד שלי מגביר אצלך את החיה.
התחלת לשחק לי עם האגודל בשפתיים.
נכנעתי אליך.
השפתיים נפתחו והרוק נזל. ואני נזלתי בהתמסרות מלאה.
הנשימות שלי הפכו לתחנונים קטנים ומתחננים. ספק הנאה ספק סבל.
באתי לנשק אותך והדפת אותי אחורה. סובבת לי את הצוואר והתחלת לשחק עם השפתיים שלך באוזן שלי.
היללות שלי הפכו כבדות ומתחננות.
״כבר מזמן סימנתי אותך קטנטונת, את שייכת לי״ אמר בביטחון.
״נכון קטנה?״ שאל בחוסר סבלנות.
הנהנתי תוך כדי גניחות חסרות אונים.
דינג דונג. פתאום נשמע הרעש של המעלית כאילו עומדת להיפתח.
הוא סובב את המבט אחורה ואני חמקתי מבין הידיים שלו לפני שהמעלית נפתחה.
רצתי לאוטו. עליתי. הנעתי. השכן יצא ונופף לי לשלום מהדלת של החניון.
התחלתי נוסעת לאט לעבר היציאה של החניון.
וראיתי אותך דרך המראה, עומד בדלת החניון מסתכל עלי במבט חודר, נוסעת.
