כשגרתי בארה״ב היה לי קשר עם חייל אמריקאי שגר ממני 5 שעות טיסה.
לימים העבירו אותו לקטאר וחצי שנה היינו בקשר משם. אחרי חצי שנה הוא חזר לביקור בארה״ב והחליט שהוא טס אלי במיוחד.
הוא סגר את הטיסה אלי ואת כל הבתי מלון שבועיים קודם, ובדיוק בשבועיים האלו הגיע בחור לאזור שהיה בניינו קליל והפך את עולמי.
הכל קרה כל כך מהר והרגשתי ששום דבר אחר לא מעניין אותי חוץ מהבחור החדש שהגיע לשכונה. הרגשתי מאוהבת.
סיפרתי לחייל את האמת ואת כל מה שמתרחש והוא בכל זאת התעקש להגיע.
החייל הגיע, עם מלא מתנות, ופלאפון חדש , והרגשתי נורא, הרגשתי מחויבת. היינו ביחד יומיים בבית מלון ושכבנו אבל הראש שלי היה מנותק. הרגשתי מחוללת.
סיפרתי לחברה שהייתה לי אז על המתרחש, והיא ענתה לי בנחרצות שאני לא חייבת, אני לא חייבת כלום לאף אחד, ומותר לי להגיד לא, מותר לי!
חזרתי לחייל והסברתי לו שאני לא מסוגלת. הוא נורא התבאס ועשה מניפולציות, אבל עמדתי על שלי ואמרתי *לא*.
חזרתי הביתה עם מועקה, אבל תחושת השחרור הציפה אותי.
עברו 9 שנים מאז, ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שלמדתי בחיי להגיד *לא* גם אם לא נעים.