חיית הבר

נראה לי שכהורה, התקופה לפני פורים זאת אחת התקופות הכי מתישות שיש בשנה. (כמובן בלי להתייחס לקשיים במצב הנוכחי)

לדאוג לתחפושות, אביזרים, משלוחי מנות, כל מסגרת מחליטה לחגוג את החג ביום אחר וכל מסגרת מותחת אירועי קדם פורים לפני החג (יום כובעים, יום פיגמות, גמד/ענק, ועוד ועוד).

מה רע בלחגוג את החג יום אחד! והשנה כל מסגרת החליטה לחגוג ביום אחר בשבוע ...

התחלתי לעבוד עם מישהו חדש. גבוה, שרירי, מצליח, ולגמרי נשלט. אם הייתי רווקה, ואיזה 10-20 שנה יותר צעירה הייתי לגמרי מתחילה איתו.

אני לא עובדת ישירות עם הרבה אנשים, את רוב האנשים שיש לי קשר מקצועי איתם, מעולם לא פגשתי. כבר שכחתי איזה נחמד זה לעבוד עם אדם שמגיב אלי כנשלט.

אני קוראת הרבה ארוטיקה.

אז המלצה על ספר: The Naughty List: A Spicy Christmas Novel של Jade West. 

יש שם מגוון סטיות רחב כיוון שהסיפור מגיע מנקודת מבטה של הדמות שמתחילה לעבוד בזנות בסוכנות יוקרתית ומוכנה כמעט להכל.

זה לא ספר חכם, רק מאוד לוהט.

גדלתי בבועה.

הבית שגדלתי בו היה מגונן ועוטף וחם ואוהב. מגביל, חונק ותלותי.

יצאנו לעולם הגדול, אני ואחים שלי, בלי יכולת בסיסית להתמודד.

עם המצב עכשיו, ההתלבטות של למה אפשר לחשוף את הילדים, כמה זה יותר מידי, כמה מעט מידי.

איך אני אגדל בנות שידעו לצאת לעולם עם יכולת להתמודד עם הרוע שיש בו, עם הטיפשות, האכזריות ועדיין לדעת למצוא את הטוב?

מה עושים עם תחושת חוסר האונים?

אני מסתכלת על הילדות שלי, שאם כל המצב מצליחות להיות ילדות ותוהה איך אני אשמור עליהן. פיזית, נפשית, תוהה במה אני יכולה לעזור למפונים, לחיילים, וחוץ מבישולים לא מוצאת כלום. גם אין לי עבודה כרגע כי הסמסטר לא התחיל. בוכה כל יום כשהילדות הולכות לישון.

מצד שני, ההתגייסות של כולם מעוררת השראה. הקימו חמל באיזור הקטן שלי שמוציא אלפי ארוחות ביום לחיילים ושאר ציוד שנדרש כי כשכל אחד נותן קצת, זה מצטבר.

רגע אחד בת החמש שלי אומרת כמה היא אוהבת אותי וכמה אני מתוקה ונשיקות וחיבוקים.

רגע אחר כך, אחרי שהיא החליטה להרביץ לאחות שלה ונשלחת לחדר, היא צורחת "אני שונאת אותך" "אני רוצה שתמותי" במשך חצי שעה ברצף.

ואז היא נרגעת מבקשת סליחה ו"אני הכי אוהבת אותך בעולם"

מי צריך לונה פארק כשיש ילדים?

מה זה אומר עלי אם אני מתחרמנת מתצוגת מינרלים במוזיאון?

היום, כשאני לקראת גיל 40 (39 זה כמעט) אני מתחילה להרגיש כמו עצמי.

כמה שנים התלבשתי כמו מישהי אחרת, כמה שנים ניסיתי להשיג עבודה שלא באמת רציתי, או להיות אמא שונה ממי שאני. 

אני רואה כאן הרבה צעירים שמתחבטים עם עצמם, אז הכל בסדר זה בסדר להיות שונים. זה בסדר לרצות דברים שונים ממה שאומרים לכם שצריך ואולי מתישהו תוכלו להסתכל אחורה ולדעת שעשיתם דרך ואתם יותר קרובים למי שאתם רוצים להיות מכשהייתם צעירים.

ואני מקווה שתהנו לפחות קצת מהדרך.

הלילה בעלי חנק אותי עם הזין שלו.

היה כיף :)

אחרי זה היתה את ההתכרבלות הכי מפנקת ורכה.

אני אוהבת את הגבר הזה וכל כך שמחה ומודה על שפגשתי אותו ועל זה שחברה משותפת הכריחה אותנו  לצאת לדייט ראשון (היא הציקה לשנינו שבוע עד שהסכמנו).

זה לא קשור לכאן. פשוט אין לי איפה לפרוק. אני רועדת מעצבים.

לפני שנים הייתי בקורס קצינים. במסלול שהייתי בו הרוב היו מבתים מזרחיים או גדלו בסביבה עם רוב ממוצא מזרחי.

הם היו בוטים, חסרי טאקט ולחלוטין לא מנומסים. הסתדרתי איתם מעולה.

היו כמה בנות אשכנזיות אלטיסטיות כמוני בקורס. כל הקורס הן נגעלו מהבוטות של השאר.

ואז הגיע היום האחרון והן התחילו לריב אחת עם השניה (מילולית) באופן שהכניס להלם את הבנות האחרות. רמת הרעל שיצאה שם עברה כל סקלה. יש הבדל בין להיות מנומס ללהיות אדם טוב.

למה נזכרתי בזה?

יום העצמאות האחרון, ביישוב הקהילתי הנחמד ומנומס שלי הנוער השתולל עם בקבוקי קצף ליד האיזור של הילדים הקטנים.

ניגשתי אליהם, לקחתי מהם בקבוקים, כדי שישימו לב אלי, אמרתי להם שימצאו מקום אחר להשתולל ולרובם החזרתי את הבקבוק.

במקרה אחד, אחרי אזהרה ראשונה לקחתי את הבקבוק וזרקתי לפח.

היום בבוקר ניגש אלי השכן המאוד מנומס ומתורבת שלי והתלונן על למה לא פניתי להורים, כאילו זה משהו שאפשר לעשות באמצע השתוללות של נערים.

כי מסתבר שלשיטתו לקחת להם צעצוע זה מקביל ללפגוע בהם פיזית. הם פשוט כאלה רגישים וזה הרי אקט לא מנומס.

מבחינתו אני הייתי צריכה לקחת את הקטנות שלי למקום אחר כאילו הקצף לא היה יכול לפגוע בילדים אחרים, שמהם כנראה לא אמור להיות לי איכפת.

כולם בסביבה שלי מדברים על איך נכון ומנומס להתנהג אבל לחנך את הילדים לכבוד כלפי הסביבה שלהם זה מהם והלאה.

הנימוס יותר חשוב מהכל. באחד מהגנים היה ילד אומנה מרקע קשה שקילל באופן שלא רגילים לשמוע אצלינו.

ילדים אחרים חזרו על הקללות וההורים נכנסו לפאניקה ולחצו להעביר את הילד.

כאילו ילדים בגיל גן מבדילים בין קללות של קקי/פיפי לקללות כמו בן זונה, ביננו, הילדים חזרו על זה בבית כי הם כנראה ראו את התגובה של ההורים ורק רצו לעורר אותה שוב ולקבל תשומת לב.. 

מקרה אחר אצלינו ילדה בתיכון היתה חולה מאוד ויצאה מבית החולים בכסא גלגלים. נערים מהשכבה שלה עמדו לה בכוונה בדרך ולעגו לה על כסא הגלגלים.

זה בית הספר מאוד מתורבת שמאוד גאה שהרבה מהתלמידים שלו הולכים לשנת שירות אחרי בית הספר. אבל קל להתנדב עם מי שנראה לאותם נערים נחות מהם. בערך כמו להיות נחמד לכלב. זה גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. פחות קל להיות פשוט אדם שמכבד את האחר.

וואו, ממש הקאתי את כל המילים האלו. זה בסדר אם תתעלמו ממני.