חיית הבר

אחרי שנים של להיות פדלאה, התחלתי להתאמן לפני כמה חודשים. ואתמול רצתי לראשונה 4 קמ.

אני ובעלי רבנו. מריבה גדולה עם צעקות ובכי ובנות שלא מבינות מה עובר על אמא ואבא ואז דיברנו והשלמנו והבנו יותר טוב את הצד השני.

הקמנו סוכה. הבנות מכינות יותר קישוטים כל שנה. וזה מדהים לראות את הסוכה כולה מקושטת.

הכנתי מתכון חדש לעוף. אחרי הרבה זמן שלא יצא לי להתנסות בדברים חדשים כי ילדים מעדיפים את מה שהם מכירים.

נסעתי 3 שעות להרצאה של אדם שאני מאוד מאוד מעריכה. פעם ראשונה בהרבה זמן שאני לא נמצאת בזמן ארוחת ערב ומקלחות עם הבנות.

למי שאוהב לקרוא באנגלית, אני רוצה להמליץ על For Real של Alexis Hall. סיפור אהבה בדסמי הומוסקסואלי.

האהבה מתוקה. הבדסמ מרגיש אמיתי.

קניתי לקינדל ואחרי קריאה ראשונה הוספתי audiobook. 

אני מאושרת כשאני קוראת ספר טוב, כשאני משחקת עם הבנות או סתם מסתכלת עליהן נהנות.

בעלי מאושר כשהוא מצליח לתקן מכשיר שהתקלקל (מכונת כביסה במקרה הנוכחי) אני צריכה להתחיל לקלקל דברים בבית לעיתים יותר קרובות. 

מהיום אני דוקטור בהנדסה. עכשיו אני רק צריכה להחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

אין לי סבלנות לאף אחד כבר כמה ימים.

ועדיין... נפגשתי עם הורים שלי בשישי לארוחת שבת

נפגשתי לטיול משפחות עם אחותי בשבת

ניחמתי אחות אחרת אחרי חדשות רעות.

אני מפעילה את הבנות לבד כבר כמה ימים כי אין להן קייטנות

אני יושבת עם בעלי לשיחות כל יום

וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל לכדור קטן ולהעלם.

או להכאיב למישהו כך שהידיים שלי כבר יכאבו. לצרוח, לנשוך.

במקום זה, יצאתי לאימון שאמנם גרם לכל השרירים לכאוב אבל השאיר לי את חוסר השקט עמוק בפנים.

אני כל כל עצבנית שאני לא מצליחה לישון.

והיום היה אמור להיות טוב. סיימתי שלב חשוב בחיים השבוע, השגתי מטרה שעבדתי לקראתה כבר 8 שנים.

אנחנו יוצאים לנופש, עצרנו בדרך ללילה אחד אצל חמתי. וההתנהגות של חמתי, בעלי והבנות הוציאה אותי מדעתי! למה ילדה שיש לה הכל מייללת בלי הפסקה שהיא רוצה את זה ולא רוצה את זה. למה הן חייבות תמיד להציק אחת לשניה. למה כל פיפס שלא מסתדר ישר רצים לאמא, גם כשאבא ממש לידם.

ולמה בעלי לא יכול להיות מעורב בכל הבלאגן באופן חיובי? לפעמים זה נראה שיש לו שני מצבים, רך וותרן מידי או עצבני, עקשן שרק גורם ליותר מריבות עם הגדולה שלנו.

בא לי לצרוח או לברוח או להכאיב למישהו.

ואין לי איך לעשות אף אחד מהדברים.

יומולדת היום.

הדיקטטורית הקטנה שלי צרחה כשאני ואבא שלה יצאנו לדייט לרגל יום הולדתי כי היא רצתה לבוא איתנו.

אבל ברגע שהתרחקנו מהבנות היה מקסים. הגבר הזה, בעלי מזכיר לי כל פעם מחדש עד כמה הוא מדהים.

ומי היה מאמין שאני כבר ממש מתקרבת לארבעים. רק עוד שנתיים ובראש שלי זה נשמע גיל ממש מבוגר אבל אני לא מרגישה מבוגרת.

צריכה לסיים כבר לכתוב סמינר כדי לסיים את התואר.

צריכה לבדוק בערך 2000 תרגילי בית של סטודנטים.

צריכה לסיים עבודה לשני לקוחות.

צריכה להיות בכל מסיבות הסיום, ואירועים לקראת סוף שנה של הבנות.

בא לי לצרוח.

המורה של הבת הגדולה סיפר לי בפגישת הורים שהילדה שלי ושתי חברות שלה הן האור של הכיתה.

הן תמיד מנסות לעזור לכולם והן לאחרונה לקחו לחסותן ילדת חינוך מיוחד שמשולבת בכיתה.

ילדה מדהימה יש לי.

כשרואים אותי רואים חנונית, מסודרת עם משפחה יפה. ואולי היום זה מה שאני.

אף אחד לא ינחש מה עומד מאחורי המשקפיים, מאחורי הדיבור המנומס, הקריירה המסודרת ושלוש הילדות המחונכות.

אף אחד לא היה מנחש על התקופה המופרעת שהיתה לי. גם אז מי שלא הכיר אותי ממש לא היה יודע. גם אז הייתי החנונית.

ולפעמים הייתי רוצה שייראו, שידעו שאני לא ממש מתאימה לקופסה...