חיית הבר

הוא הסלע עליו אני יכולה להתנפץ 

זה שיחזיק אותי בכל השינויים, יאפס אותי, יאהב אותי.

יגיד לי כשאני עושה שטויות, כשאני מתנהגת בטיפשות ועדיין יעריך את כל מה שאני טובה בו.

נשואים 11 שנה וזה מרגיש עדיין טרי.

שלוש בנות בבית בחופש.

והקטנה התחילה במאבקי כוח.

"את לא מחליטה עלי" כשאמרתי לה שהיא צריכה להתלבש.

"אני לא מסדרת" כשכולן סידרו ביחד את המשחקים.

"אני לא הולכת לישון" תוך כדי צרחות כשהיא בורחת ממני.

וזה לא כולל את כל הפעמים שהיא ניסתה להכריח את אחיות שלה לעשות דברים.

ורק אמצע היום...

היא עוד לא הבינה שאני המלכה בבית :)

לא ממש קשור לכאן אבל צריכה לפרוק

מרגישה בכלא, כלא של להיות אדם מבוגר.

כלא של לא להיות מסוגלת להיות אני כי מי שאני לא מתאים לנורמה.

אני לא אמורה להתחיל לרקוד ברחוב כשאני שומעת שיר.

אני לא אמורה לספר לאחר באמת מה נשמע כששואלים אותי

אני לא אמורה להיות חצי מהזמן בעולם אחר של חלומות ודימיונות

אני לא אמורה את כל המחשבות שלי בקול

כל שיחות החולין, כל הנוסחאות שצריך להשתמש בהן כשמדברים עם אנשים, כל הדברים הנורמליים שמדברים עליהם, כל התגובות הרגילות. אני כל כך לא שם, אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה איך להתאים לעולם.

כשאני שמחה אני שמחה מידי, כשאני כועסת אני כועסת מידי הכל חזק מידי, גדול מידי.

לפני 13 שנה, עזבתי את העולם הזה.

פגשתי גבר, התאהבתי, התחתנתי, הבאתי שלושה ילדים מדהימים לעולם.

הוא לא רוצה שום דבר קשור לכאן, יש לו אפס צורך בשליטה או בכאב.

אני אוהבת אותו, הוא מדהים, מקסים, מאתגר.

אבל לפעמים הייתי רוצה שיהיה לו רצון לשלוט בי כמו שהוא שולט וכריזמטי בתחומי חיים אחרים שלו. הייתי רוצה שהוא יכאיב לי.

אין הרבה סיכוי לזה, דיברנו על זה כבר.

אני מניחה שאי אפשר לקבל הכל בחיים...

סבתא שלי נפטרה היום. אבל לא עצוב לי. היא היתה אישה רעה.

לא באמת היה איכפת לה מאמא שלי, הבת שלה. כנערה היו פעמים שאמא שלי היתה רעבה כי סבא וסבתא שלי לא טרחו לשלוח לה כסף. והיה להם.

גם לא היה איכפת לה ממני ומאחי. אני כבר שנים לא ראיתי אותה. זה לא ממש עניין את סבתא שלי שלא התעניינה לא בי ולא בילדי.

במידה מסוימת העצב הוא שלא היתה לי באמת סבתא.

העצב הוא שסבתא שלי מתה ולא עצוב לי.

הוא בבית. גם אני בתקופה הזאת בבית. נחמד לטייל בבוקר ביחד. נחמד לאכול ארוחת בוקר ביחד.

פחות נחמד שצריך לשעשע אותו כאילו הוא ילד קטן. כי משעמם לו.

וכל הפרויקטים בבית שתמיד הפריע לו שאני לא עשיתי, זה היה יכול להיות זמן מעולה לעשות אותם.

אבל לא בא לו.

גם אין לו באמת סבלנות להיות כמה שעות ברצף עם הילדות כשהן חוזרות מהגן. וזה מוציא אותי מדעתי כי אני רוצה לקחת אותן הכי מוקדם שאני יכולה והוא רוצה את העוד כמה דקות לבד אחרי יום שהוא לא עשה בו כלום.

וגם ככה הוא לא באמת מסוגל להיות עם שתיהן בלעדי. הוא גם לא כל כך קשוב אליהן.

קיצר

עצבים. שימצא עבודה כבר.

כיף כיף כיף.

ליל סדר עם המשפחה של בעלי. עם החמות שנעלבה כי אנחנו לא נישאר לישון אצלם אחרי הסדר.

עם חצי מליון הערות על מה אני עושה לא בסדר עם הילדה שלי.

בכלל על איך אני לא בסדר.

להתמודד עם משפחה שמתייחסת לתינוקת כאילו זאת חבילה עוברת וכולם רוצים להחזיק אותה. ובאותו זמן מתעלמים מהגדולה שדווקא מאוד רוצה שישחקו איתה.

חודש תשיעי. הגב כואב. התינוק בועט ומכאיב. יש צירים לא סדירים כבר שבועיים.

הגדולה היתה חולה בסופש והיתה צריכה אמא צמוד.

ומכל אלה הכי קשה זה שהגבר שלי גם חלה, מתנהג כמו סמרטוט וצריך יותר טיפול מילדה בת 3. בזמן שבמקביל גם צריך כמובן לטפל בילדה בת ה3.

אם הוא לא היה יוצא היום לעבודה כנראה הייתי חונקת אותו בשנתו.

מתוסכלת

נויה

יש סטודנטים כל כך חוצפנים. בבית הספר לא חינכו אותם וכנראה גם לא בבית ובצבא ואני מקבלת אותם לקראת סוף התואר שלהם והם מעיזים לדרוש להפגש לפי השעות שנוחות להם!

ועוד עם צורת התנסחות כאילו אני חברה שלהם או חייבת להם משהו.

הצלפה אחת קטנה בתחילת התואר היתה כנראה פותרת הרבה בעיות.

העוברית שלי מרקדת בבטן ולא נותנת לישון.

פעלתנית הקטנה הזאת. כל לילה אותו דבר. ואני כל כך רוצה לישון כבר.