כשאני מהרהרת במיטה אני נזכרת ברגעים שהייתי רוצה לחוות שוב. כמו לקרוא בפעם הראשונה את הספר האהוב עליי. הייתי רוצה להרגיש בפעם הראשונה את הידיים שלי נמחצות על איבר זקור ומסכן.
הייתי רוצה להרגיש בפעם הראשונה אצבע חודרת לישבן. את חום הגוף,הקבלה,ההכלה,התכווצות,התרחבות. הייתי רוצה לשמוע בפעם הראשונה את הקול שלך מתפתל. לראות את העיניים שלך נוצצות ובורקות.הייתי רוצה לראות בפעם הראשונה את הפרצוף הכנוע שלך. כשאני יורקת לתוך פיך ואתה מלקק כל טיפה שנוזלת מפי. כשאני מגישה לך את כך רגלי ואתה מלקק וזולל אותה בהנאה כמו כלב רעב. כשאני מורידה אותך על ארבע.
הייתי רוצה להרגיש בפעם הראשונה את האף שלך מרחרח בין רגליי. הייתי רוצה לשמוע בפעם הראשונה אותך אומר ״אני רוצה לרדת לך.בבקשה אני מתחנן״. את הפרצוף שלך כמהה להריח אותי. משתוקק לטעום אותי.
הרגעים מתחלפים מפעם לפעם. הריגוש עולה. היצירתיות פורחת. אקטים שנרתעתי מהם הפכו לדברים שמדליקים אותי המיוחד. אולי זו התבגרות. אולי זה שינוי תודעתי. מכל מה שגדלתי והכרתי עד היום.
אני יכולה לשתף שבפעם הראשונה ההרגשה חדשה,מפתיעה,מרגשת, מדליקה. התיאבון שלך גובר. את לא שבעה. מרעיבו שבע משביעו רעב.
לפעמים אין ברירה ואי אפשר להשביע. אבל להרעיב כבר לא נשאר באופציות שלי. יותר מידי שנים של חושך. יותר מידי זמן חיים בתוך כלוב. אבל כשציפור פורסת כנפיים, מתעופפת אל מחוץ לכלוב. היא לא שוכחת כל כך מהר מהיכן הגיעה ולאן היא הולכת. היא זוכרת טוב מאוד. הכנפיים שלה מזכירות לה. הרוח מזכירה לה. הציפורים מזכירות לה. אבל היא רק רוצה לחוות שוב את הפעם הראשונה שהיא פרסה כנפיים ויצאה לחופשי.
אני מתרגשת מתהליך. מההתחלה. מהמאמץ. מהנפילות. מההצלחות, של חינוך נשלט להיות עבד, כלבלב. מתרגשת להוביל, לתת, להחליט, לדרוש,להעצים,להשתמש, ללמוד. בעיקר ללמוד. כי מכל אדם אפשר ללמוד. זה מרתק אותי.
כל נשלט הוא כמו ספר חדש
ואני תמיד רוצה לקרוא את הספר האהוב עליי בפעם הראשונה.
