אתמול היה לי ערב עצוב. בדידות עצומה תקפה אותי. מחשבות רבות על החיים וההתמודדות שלי איתם. לא ישנתי טוב בלילה ובכיתי הרבה. אפילו כתבתי כשלא נרדמתי אבל זה יצא כל כך מדכא שעדיף שזה ייגנז במגירה. הכי קשה לי בשבת.
גם כשאני עושה מה שבא לי ולא מונעת מעצמי או חוסמת כלום.
אני חסרה. אין לי בן זוג לצידי. חבר טוב לחיים.
יצא לי לחשוב על ההיכרויות שלי עם גברים. עבר הרבה זמן שמרגיש כמו נצח.
הופתעתי שוב ושוב כמה שהכל בעולם הדייטינג הפך להיות חד פעמי. שום דבר לא נשאר, הכל חולף. לשום קשר אין המשכיות.
בדיוק כמו שקהלת אמר. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
ואני בתוך זה מרגישה כל כך דפוק.
אני מרגישה שאני מנסה לרצות את הגבר שאני יוצאת איתו רק כדי שהוא יישאר. שלא יעזוב. שירצה להישאר לעוד דייט. אני אפילו לא שואלת את עצמי מה אני רוצה. זה כל כך טיפשי ואני לא מאמינה שאני מודה בזה.
אבל זה הכה בי אחרי כמה וכמה דייטים.
אני כל כך רגילה כבר שגברים שלא מחפשים קשר רציני.
גברים שמחפשים רק חד פעמי.או מתגלים ככאלה. כאילו אני לא שמה לב מה אני עושה. אני הכל כדי שיהיו להשאיר רושם טוב שירצו ממני עוד. שלא ינסו למחזר גם אותי.
אני מנסה לך להלחם בזה. בהתנהגות שלי אני אומרת בלב: ״אני לא אישה חד פעמית !הלב שלי לא חד פעמי וכך גם כל הטוב שיש בי. הוא אין סופי !״
אבל המציאות מראה ליכאילו שלא כך הדבר. שאני לא מספיק. שאף גבר לא רוצה להישאר. שאין מה לאהוב בי. שאני חד פעמית. מזהמת את הסביבה.
אני אט אט הופכת אדישה לכך.
עכשיו אני כבר לא מחכה לטלפון של אחרי הדייט כי אני יודעת שהוא לא יגיע. ככה גם אני לא מתאכזבת.
אני פוגשת בגברים שלא מוכנים להשקיע בי את מה שמגיע לי.
אני בתוך תוכי רוצה מישהו שיעוף עליי. שירצה אותי בכל יום ויום. שאני לא אצטרך לבקש ממנו שיתקשר איתי. כי הוא כל היום ירצה לדבר איתי. ירצה להריח את העור שלי על הגוף שלו. ירצה להרגיש את הגוף שלי כל הזמן. ירצה להשקיע בפגישות איתי כי יש מה לאהוב בי. כי אני ידידותית לסביבה. כי כיף בחברתי.
אני רוצה את האש הזו בעיניים שלנו.
התשוקה שבוערת.
הגעגוע שמציף.
החיוך למשמע קולו.
העונג בריח שלו.
אני רוצה.
אבל שום דבר לא חדש.
אני לבד וזה מה שהשם נתן לי היום, מחר, אתמול.
איני מצליחה להתמודד עם זה.
אולי בעצם אני הורסת הכל ?
אולי לא שווה להשקיע בי ?
אבל אני יודעת שזה לא נכון.
האמנם ?!
אני כבר לא יודעת כלום.