אני נמצאת בראש הצוק
מסתכלת אחורה הכל מעורפל
עצים סבוכים
דרכים מפותלות
חיות נדירות
אני מסובבת את ראשי ומסתכלת למטה
הכל ברור
בהיר
תהום של חוסר וודאות
בכל רגע יכול להגיע טלפון
טלפון שידחוף אותי במורד התהום
ייתן לי וודאות קיומית על המוות שמצפה לי.
בכל רגע יכול להגיע טלפון
טלפון שיסובב אותי אחורה ויוליך אותי אל תוך הערפל.
אני לא מפסיקה לחשוב על כך שאני לא יודעת איזה טלפון אני מעדיפה לקבל.
אני לא יודעת אם וודאות קיומית על המוות שלי זה מה שירגיע את שמתחולל בתוך הנפש שלי.
אולי מה שאני באמת צריכה זה מכונת זמן.
מצד שני אני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס אל העצים הסבוכים. אני כבר מכירה אותם יותר מידי טוב. אני מדדה שם כבר 27 שנה. הכל מבלבל שם ופצוע. הרים של חרטות. יערות של אכזבות. חולות של בדידות. רוחות של שאלות.
אז אני נמצאת שם.
תלויה בין צד אחד למשנהו.
מחכה לטלפון שאיני יודעת מתי יגיע.
הייתי רוצה לבחור בעצמי. אבל אין לי את היכולת. אין לי את התבונה והכוחות להחליט לכאן או לכאן. אולי בכלל אני לא רוצה שזה יהיה תלוי בי. אולי אני רוצה להמשיך לחיות שם על קו התפר.
לחכות לתשובה.
להמתין מספיק זמן כדי שאוכל ללבוש על עצמי מלכות כשאשמע אותו מצלצל.
